הרשמה לניוזלטר
מידע והרשמה ל -Muzik
שם
טלפון
מייל
נושא
שלח
The Who - ביוגרפיה
אסף פישקין
| שלישי | 11.10.11 |
The Who - ביוגרפיה
חלק שני מתוך עבודת המחקר של אסף פישקין על ?Who's Next של The Who.
אז אמרנו כבר שבכדי להבין את חשיבותה של הלהקה למוזיקה האלקטרונית, חשוב גם להבין את ההיסטוריה שלה. בפוסט זה, השני בסדרה, נעסוק בביוגרפיית הלהקה. נתחיל מאי שם ב – 1959 עוד מימי התיכון, דרך 1978 עם מותו של המתופף Keith Moon ולאחר דילוג וקפיצה נסיים ב - 2002 עם מותו של חבר נוסף - John Entwisle. 

  

חברי הלהקה בשנות הפעילות העיקריות:
Roger Daltrey – שירה ומפוחית פה (נולד ב-1944)
Pete Townshend – גיטרה, קלידים, סינטיסייזר ושירה (נולד ב-1945)
John Entwisle – גיטרה בס, קרן יער ושירה (נולד ב-1944 נפטר ב-2002)
Keith Moon – תופים ושירה (נולד ב-1946 נפטר ב-1978)
 
סיפורה של הלהקה החל עוד בשנת 1959 בתיכון Acton Country  שבמערב לונדון (אזור שנחשב לחלק עני יותר של לונדון - מעמד פועלים). Pete Townshend  ו- John Entwisle  הקימו ביחד להקת ג'אז מסורתי (פיט ניגן על בנג'ו וג'ון על קרן יער). Rogrer Daltrey למד באותו תיכון שנה מעליהם.
ב - 1961, מפגש מקרי בין John Entwisle ו-Roger Daltrey מוביל להצטרפותו של Entwisle (כנגן גיטרת בס) ללהקת ה-Skiffle של Daltrey אשר כונתה - The Detours. כך מתאר Daltrey את המפגש:
 "...I saw Entwistle walking down the street with a homemade bass. There was immediate kinship. I recognized John from Acton County Grammar. He was in a band, playing bass but also trumpet, doing trad jazz along with pop. In those days you did what people wanted.” (Roger Daltrey interview for “The Sun” 21 Dec 2007).
 ב - 1962, בעקבות המלצתו של Entwisle, מצטרף Townshend ללהקה כנגן גיטרה. Daltrey ממשיך ומתאר את הרושם הראשוני שקיבל משני חברי הלהקה החדשים:
“Our rhythm guitarist left and John introduced Pete and again, when Pete joined, he stood out like a sore thumb. Of the 100 kids who came through that year, I remember those two.” (Roger Daltrey interview for “The Sun” 21 Dec 2007).
 
 ב - 1963 משתלט Daltrey על תפקיד הסולן הראשי (לאחר שהוא מסלק מהלהקה את הסולן הקודם Colin Dawson). על התופים מנגן Doug Sandom. הלהקה תופסת תאוצה כרביעית Rock N’ Roll ו- R&B ומופיעה בפאבים, מועדונים ואולמות אירועים.
ב - 1964, שנה מלאת תהפוכות, שינתה הלהקה את שמה ל- The Who. באותה שנה שינתה הלהקה גם את סיגנונה המוזיקלי. חברי הלהקה החלו להחשף לבלוז האמריקאי והרגישו חיבור עז (מעמד הפועלים מבחינתם, היו "השחורים" של אנגליה). באנגליה של אותן שנים, נתפס מעמד הפועלים כמעמד נחות. ההבדל בין מעמד הביניים למעמד הפועלים ניכר גם ביחס הממשלתי. בני מעמד הפועלים לא זכו למשל לאותו החינוך לו זכו בני מעמד הביניים. בעוד בני מעמד הביניים נהנים מאוניברסיטאות יוקרתיות וממלגות ממשלתיות, נאלצו בני מעמד הפועלים להסתפק במלגות לבתי ספר לאומנות. Townshend קיבל מילגה כזו ל-Ealing Art School והמשיך ללמוד שם. לשאר חברי הלהקה, לא שיחק המזל.
Daltrey החל לנגן על מפוחית והלהקה ביצעה שירי בלוז. הסגנון המוזיקלי החדש, חשף בפני הלהקה את מגבלותיו של המתופף באותה תקופה – Doug Sandom, מה שהוביל לעזיבתו. במקומו סוחרת הלהקה מתופף זמני איתו היא מופיעה מספר שבועות ובמקביל מבצעת אודישנים. באחת מההופעות האלו, בחודש פברואר, במלון במערב לונדון (Oldfield Hotel ), פוגשים חברי הלהקה לראשונה את Keith Moon באודישן מאולתר:
“Moon introduced himself by saying "He's crap (about our drummer). I'm going to be your new drummer, can I have a go?" We started playing Bo Diddley's Roadrunner and Moon got on the drums. All of a sudden, Moon started doubling the beat and this roar started up. Then there was Townshend with his rhythmic sense. It was magic, like putting the key into the most perfect Ferrari you've ever driven. With Entwistle and his melodic bass, everything gelled.” (Roger Daltrey interview for “The Sun” 21 Dec 2007)
 
 באותו החודש, הפך Peter Meaden לאמרגן של הלהקה. Meaden הושפע מאוד מתנועת ה-Mod  הבריטית, והחליט להפוך את The Who ללהקת Mod. תנעות המוד היא תנועה של צעירים בריטים ממעמד הפועלים, אשר יוצאים כנגד מעמדם – מתלבשים בהידור (בגדי יוקרה אשר שולבו עם סמלי דגל אנגליה, חיל האוויר המלכותי...), נוסעים על אופנועים ומתפרעים ברחובות. המרדנות מתבטאת גם במוזיקה אותה הם שומעים ומנגנים: בלוז, Ska, R&B ועוד.
הלהקה שינתה את שמה ל-The High Numbers ו-Meaden דאג להלביש אותם ולספר אותם בכדי שיתאימו לסצנת ה-Mod. הם הוציאו סינגל אחד בשם “I’m The Face/Zoot Suit” אשר נכשל נחרצות.
הלהקה אומנם כשלה תחת ניהולו של Meaden, אבל הוא אחראי ללבוש הססגוני והמוקצן של הלהקה, אשר הפך לאחד מסימני ההיכר המרכזיים שלהם.
בחודש אוגוסט, לאחר עזיבתו של Meaden, Kit Lambert ו-Chris Stamp תופסים את מקומו כאמרגנים. ל-Lambert  ו-Stamp  היה חזון: לנהל להקה כל הדרך אל ההצלחה ולתעד את התהליך בסרט. בשיחה שהייתה להם עם חברי הלהקה הם העלו את נושא השם. לטעמם, The High Numbers לא סיפק את הסחורה. השם שונה חזרה ל-The Who.
בספטמבר שובר Townshend את הגיטרה הראשונה שלו על במה. מה שהחל כתאונה, ע"פ תיאורו של Townshend  עצמו:
“Well, it was equally dumb, in a way. I was in the middle of an experimental session of trying to excite different noises from the guitar by feedback, by banging it, putting it up against the microphone, putting the feedback into the PA column. Then I discovered that even if you held it up close to a fluorescent lamp, things would happen. All those things I was doing, but lots of banging and physical stuff as well. Then I was in this club and I was banging on the ceiling playing with my Rickenbacker. They're delicately built instruments and there was not a lot of wood in the thinnest part that flares out into the head stock -- it was very, very narrow. So I banged it against this low ceiling and it fell off. I just literally went bam! and it fell off… I decided to just finish it off in a kind of a very carefully considered act of artistic destruction, and I smashed it up. I realized then that there was this incredible excitement in the audience. And then I picked up my other guitar, which was a 12-string, and finished up the show. That was it, really.” (Taken from an interview with Townshend for Guitar.com “The Fine Art of Smashing Stuff”)
 
דבר כזה עוד לא נראה מעולם על במה. כשבוע לאחר מכן, Moon החליט לתת את אותו היחס למערכת התופים שלו... שבירת כלים בזעם על הבמה, הפך לחלק בלתי נפרד מהתדמית של The Who כלהקה. הקהל היה מגיע להופעות ומחכה לרגע הזה בו יחלו Townshend ו-Moon לשבור את הכלים והמגברים שעל הבמה באלימות ואגרסיביות רבה. הקהל, שהזדהה עם הזעם, יצא מגידרו. המנהג התחיל אומנם כתאונה, אבל Townshend ראה זאת כאקט אומנותי לכל דבר. במהלך לימודיו בבית-ספר לאומנויות, התוודה Townshend לאומן ופעיל פוליטי בשם Gustav Metzger אשר הרצה להם על הקונספט אותו הגה: Auto-Destructive Art. סגנון זה של אומנות יוצא כנגד השימוש בנשק אטומי. האומנות היא ההרס עצמו.
הצלחת הלהקה החלה להרקיע שחקים. ההופעות נהיו גדולות יותר, הקהל נלהב יותר ושבירת הכלים על הבמה נהייתה אגרסיבית ואלימה עוד יותר. הקהל בא בכדי לחזות במופעי הראווה האלו ונוצר פחד בקרב חברי הלהקה, שבעצם אין שום עניין לקהל במוזיקה עצמה.
באוקטובר ניגשת הלהקה לאודישן בחברת התקליטים EMI  בכדי לקבל חוזה הקלטות. EMI  מצידה, מבקשת מהלהקה לעבוד על חומר מקורי. באותה תקופה, The Who עדיין העתיקו שירים מאומנים אחרים. הם מעולם לא ניסו לכתוב שירים. Lambert ו-Stamp שכנעו את Townshend לנסות לכתוב חומר מקורי.
Townshend לוקח על עצמו את התפקיד וכותב את הסינגל הראשון של הלהקה – “I Can’t Explain אשר מביא להחתמתם ע"י Shel Talmy וחברת ההקלטות הפרטית שלו Orbit Music.
בינואר 1965 יוצא הסינגל "I Can’t Explain" בהפקתו של Shel Talmy ולאחר מאבק (השיר שודר תחילה רק בתחנות פיראטיות ולא הוכר ע"י ה-BBC) מגיע למקום השמיני במצעד הבריטי.
בזמן העבודה על הסינגל “My Generation” עושה הלהקה סיבוב הופעות ראשון באירופה. במהלך סיבוב זה הלהקה עבדה מסביב לשעון. עקב הלחץ הכבד והשעות הקשות, החלו חברי הלהקה לצרוך סמים ממריצים שונים, אותם סיפק Moon. Daltreyהבין בשלב מוקדם מאוד שהסמים מקשים עליו לבצע שירים על הבמה ומפסיק לקחת את הכדורים. חברי הלהקה האחרים עולים מסוממים לבמה הופעה אחרי הופעה. כפי ש-Daltrey מתאר זאת:
"Once I got off the pill thing, I realized how much the band deteriorated through playing on speed. Musically, it really took a downturn." (From thewho.net – Roger Daltrey by David M. Barling)  
 
 במהלך אחת ההופעות, Daltrey מתעצבן, יורד מהבמה בזמן ההופעה אל מאחורי הקלעים ומשליך את הכדורים של Moon אל האסלה. Moon שניסה למחות על כך, זכה לטעימה ממזגו הלוחמני של Daltrey בצורת אגרוף לפרצופו. Daltrey מושהה מיידית מן הלהקה על רקע היותו שתלטן ועל רקע התפרצויות הזעם הבלתי נשלטות שלו. לפי תיאורו של Daltrey:
…“In '65, after My Generation, I got expelled from the band on our first tour of Europe. I had a ruck with Keith. The others had started taking amphetamines. I wasn't because I'm a singer. Start taking that stuff and the first thing that happens is your voice disappears. At the end of the tour, they were playing so bad, a f***ing racket. It was awful. I went in the dressing room and flushed the gear down the toilet. Moon went nuts. Of course, I was the wrong person to have a go at. Ended up in a huge brawl and I was thrown out…” (Roger Daltrey interview for “The Sun” 21 Dec 2007)
  
לאחר ארבע שבועות חוזר Daltrey ללהקה על תנאי. הוא מחליט לשנות את התנהגותו ולבלוע את גאוותו:
"I thought if I lost the band I was dead. If I didn't stick with The Who, I would be a sheet metal worker for the rest of my life." (From thewho.net – Roger Daltrey by David M. Barling)    
זוהי לא המריבה הראשונה וגם לא האחרונה בין חברי הלהקה. היריבות בין החברים ובעיקר בין Townshend ל-Daltrey, הייתה מרכיב מרכזי באופיין של ההופעות החיות של The Who. חברי הלהקה היו מפריעים אחד לשני לנגן ומשתלטים אחד לשני על התפקיד בזמן ההופעה. היריבות הזו, יצרה דרמה ומתח על הבמה, שלא נראו קודם לכן. כל להקה, בין עם חבריה היו יריבים או לא, הופיעה על הבמה בצורה מקצועית ונקיה ככל הניתן. The Who לא הסתירו דבר מעיניי הקהל.
הלהקה חוזרת לאולפן ומקליטה את אלבומה הראשון My Generation”" שוב בהפקתו של Talmey, שמגיע למקום החמישי במצעד הבריטי.
ב-1966 הלהקה עושה סיבובי הופעות רבים באנגליה ובארצות שונות באירופה.
מתקבלת גם החלטה לשבור את החוזה אליו הם כבולים עם Orbit Music. אחרי מלחמה משפטית מתישה, מקימיםLambert  ו-Stamp  לייבל עצמאי בשם Track Records ובכך מבטיחים את החופש האומנותי של הלהקה. Lambert הופך להיות למפיק בפועל של הלהקה בכל האלבומים הבאים.
 אחד מהאומנים הראשונים שהצטרפו ללייבל החדש היה לא אחר מאשר ג'ימי הנדריקס. הוא הגיע לאנגליה לנסות את מזלו שם, לאחר שנכשל בתחילת דרכו בארה"ב (אבל זה סיפור אחר לפעם אחרת...)
 ב-9 לדצמבר מוציאה הלהקה את אלבומה השני “A Quick One” אשר מגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי. אלבום זה, בניגוד לקודמו ולאלו שיבואו אחריו, מכיל בתוכו שירים שנכתבו על ידי כל חברי הלהקה. באלבום זה גם הופיעה לראשונה "מיני אופרת רוק" של Townshend בשם "A Quick One, While He's Away" מחרוזת שירים בת 9 דקות אשר היוותה בעצם את התפנית הגדולה של Townshend ככותב ומלחין שירים (בהמשך דרכו יקדיש Townshend את כל כולו לכתיבת אופרות רוק גרנדיוזיות...).
1967 סימלה עבור The Who את הפלישה לארצות הברית. היעד הנחשף אליו הגיעו לפניהם להקות כמו הביטלס והקינקס... ארה"ב גם היוותה מבחינתם את מקור המוזיקה ממנה הושפעו ואשר אותה חיקו בתחילת דרכם.
ב-25 למרץ הגיעה הלהקה לראשונה לארה"ב לסידרה של 9 מופעים רצופים בניו-יורק. ההצלחה הייתה אדירה והשיר "Happy Jack" נכנס למצעד האמריקאי.
ההופעה אולי החשובה ביותר של הלהקה באותה שנה, התרחשה בפסטיבל בן שלושה ימים ב-Monterey שבקליפורניה. The Who וג'ימי הנדריקס ולהקתו (The Jimi Hendrix Experience) הגיעו מטעם אותו לייבל בכדי לסגור את הפסטיבל ב-18 ליוני. להקות ואומנים גדולים מכל ארה"ב הופיעו בפסטיבל זה. ביניהם: Janis Joplin, Jefferson Airplane, The Mamas & The Papas ועוד. בדרך אל הפסטיבל נוצר מתח בין הלהקות לגבי מי יעלה ראשון. The who פחדו (ובצדק), שהנדריקס יגנוב להם את ההצגה וישבור כלים על הבמה לפניהם. לבסוף הוחלט ש-The Who יהיו הראשונים להופיע. לפי ראיונות עם Eddie Veder (סולן להקת Pearl Jam) ו-The Edge (גיטריסט בלהקה U2) מהסרט Amazing Journy, ההופעה של The Who ב-Monterey הייתה שונה מכל דבר אחר שנראה על הבמה לפני כן. הם מתארים את ההופעה פורקן אמוציונלי מוחלט ואקסטזה שלא נראו או נשמעו קודם לכן על במה בארה"ב. לאחר שריסקו כל חפץ אפשרי על הבמה, ירדו חברי הלהקה והשאירו קהל המום לא רק מהחוויה הויזואלית השונה, אלא גם מהסאוונד. Daltrey בעצמו מתאר באותו סרט דוקומנטרי איך הסאוונד שניפוץ הכלים מפיק הוא מבחינתו עד עצם היום הזה הרוק הכי טוב, הג'ז הכי טוב... זה משהו אחר. משהו מיוחד.
 
“What people don't get about the smashing thing is that wasn't just violent destruction. It created sound you can only get by smashing instruments. Like Harrison Birtwistle got it from hoovers or boiling kettles.” (Roger Daltrey interview for “The Sun” 21 Dec 2007)
 
בדרך חזרה מ-Moterey, חווה Townshend חוויה לא נעימה עם סמים פסיכודליים ונשבע לא לצרוך אותם יותר.
בחודשיים שלאחר המאורע נתקל Townshend בסיטואציה מבלבלת (זאת על פי דבריו בסרט Amazing Journey). אומנם הוא נשבע לא לצרוך יותר סמים, אבל הוא בהחלט ראה, ורואה עד היום, את השפעתם על ההשראה, בכתיבת מוזיקה. הוא ידע שהרבה מהדברים שכתב, צמחו מתוך חווית סמים פסיכודלית זו או אחרת. כך נחשף Townshend לגורו ההודי Meher Baba (1894-1969). Baba היה בעיני מאמיניו התגלמות אלוהים על פני האדמה (Avatar). הוא נדר נדר של שתיקה ודבק בו למרבית חייו. Townshend קרא ספר בשם “The God Man” המתאר את חייו, מסעו ופועלו של Baba דרך עיניהם של מאמיניו. Baba התנגד נחרצות לשימוש בסמים בכדי להגיע לחוויה רוחנית ודבק במדיטציה ובנדר השתיקה.
השפעתו של Baba ניכרת בכל יצירותיו העתידיות של Townshend. בראיון משנת 1974 נשאל Townshend לגבי השפעותיו של Meher Baba עליו באופן אישי. הוא ענה כך:
“Of course. A lot of people equate finding a spiritual master with discovering the escape clause in life. Actually it's just the opposite, All that happens is that, for the first time in your life, you acknowledge the fact that you've got problems instead of futilely trying to solve them. The problems become more acute, yet somehow less painful. Still, they don't get solved automatically. The only way in this lifetime that you can move something from A to B is to get up and fucking move it. There's no magic. All Baba has done is to get me to start looking outside myself and tempering all my results in his terms rather than my own. I was keyed-up, at the time Quadrophenia was ready to be released, for total failure. I kind of figured that was what I needed. I thought that was the only thing left that was gonna teach me any kind of lesson. That sounds nihilistic. And yet the failure wasn't what I really wanted. I wanted continued success and everything, but somehow I was expecting it rather than working for it.”
(The Penthouse Interview with Pete Townshend - December, 1974)
מחודש יולי עד לחודש ספטמבר הצטרפו חברי הלהקה לסיבוב הופעות מלא עם Herman’s Hermits כלהקת חימום ברחבי ארה"ב. הקהל של Herman’s Hermits היה מורכב ברובו מנערות צעירות בנות 13 ממעמד הביניים. בסרט Amazing Journey, מתאר Chris Stamp איך הנערות הצעירות בורחות הרחק מהבמה בצרחות אימה עד לעלייתם של Heman’s Hermits. זו הייתה החשיפה הראשונה של הנערות הצעירות לסכנה.
סיבוב הופעות זה גם פירסם את Keith Moon ככוכב הרוק הפרוע. בג'ורג'יה הוא גילה את הזיקוקים והחל לדחוף אותם אל תוך התופים ולפוצץ אותם בסוף ההופעה. את יום הולדתו ה- 21 חגג Moon במלון הולידי אין במדינת מישיגן. חגיגה זו הפכה לאחת מאגדות הרוק המפורסמות. האגדה מספרת ש-Moon ברח עירום לחלוטין משוטרים שבאו לפזר את המסיבה הפרועה, נכנס לרכב הראשון אותו ראה ונהג אותו ישירות אל תוך בריכת השחיה. The Who נכנסו לרשימה השחורה של רשת מלונות הולידי אין.
בסוף סיבוב ההופעות, The Who  התארחו בתוכנית האמריקאית Smothers Brothers comedy hour ושברו לראשונה גיטרות ותופים בשידור חי בטלויזיה האמריקאית. Moon החליט לכבוד המאורע להכניס אל תוף הבס יותר זיקוקים מהרגיל. הכאוס שנוצר על הבמה הטלויזיות, נחרט בתודעה האמריקאית והלהקה קיבלה שם פרוע ומרדני. דבר אשר הפך אותה לפופולרית עוד יותר בקרב הנוער האמריקאי.
בנובמבר הוציאה הלהקה את אלבומה השלישי – “The Who Sell Out”. זהו אלבום הקונספט הראשון של הלהקה. באותן שנים, אנשים קנו סינגלים. כמות מסויימת של סינגלים, יצרה אלבום. The Who Sell Out בנוי כמו תוכנית רדיו בתחנה הפיראטית המפורסמת "רדיו לונדון" (1964-1967) אשר ביצעה את שידוריה מספינה בלב ים. לאורך האלבום מכיל שירים בסגנונות שונים ונשזרו פרסומות של מוצרים אשר בוצעו על ידי הלהקה (דבר שהוביל לשרשרת ארוכה של תביעות משפטיות על הפרת זכויות יוצרים של חברות הפרסום והמותגים שהוזכרו באלבום).
The Who הבינו שהמוזיקה צריכה להשתנות. ההגשה של המוזיקה כאלבום ולא כסינגל, היא העתיד וזו היא האמירה האמיתית (הראשון שעשה זאת היה בוב דילן באלבום Highway 61 revisited). יצירה אקלקטית ובלתי צפויה, אשר מאתגרת את המאזין לה.
  
1968
The Who מופיעים ללא הפסקה: אוסטרליה, ניו-זילנד, ארצות הברית מחוף אל חוף (פעמיים) ואנגליה. הלהקה מתפרסמת בעיקר בזכות היותה אטרקציה בהופעות חיות. Townshend מתאר בסרט Amazing Journey את תחושותיו באותה תקופה. הוא מתייחס לשיר “I Can See For Miles” מהאלבום הקודם של הלהקה כאל השיר הכי טוב שהיה יכול לכתוב באותה תקופה. למרות זאת, הוא ידע שהשיר הזה הוא לא שיר שירשם בדפי ההיסטוריה. הוא ידע שגם שיר זה הוא להיט זמני. הוא החליט שתפקידו הוא להציל את עתיד הלהקה.
במהלך סיבוב ההופעות השני שלהם בארה"ב באותה שנה, מתחיל Townshend לדבר לראשונה על הקונספט החדש לאלבום: נער חירש, אילם ועיוור בשם Tommy שחווה את החיים דרך "ווייבים" אותם הוא מקבל מהסביבה. ה"ווייבים" הזה הם למעשה מוזיקה. ההתעסקות בשלבים שונים של תודעה הושפעה רבות מ-Meher Baba (שהתעסק רבות בחקר התודעה). באותו הסרט, Townshend מתאר גם את ילדותו בלונדון של אחרי מלחמת העולם השניה. הוא מספר שלכל הילדים הייתה חווית ילדות דומה. כולם ידעו שהייתה מלחמה, אבל לא ידעו למה. אף אחד לא רצה לדבר על זה. היה אסור לדבר על זה. למעשה, כל הילדים היו חרשים, אילמים ועיוורים – לא מודעים למה שקרה וקורה מחוץ לבועה בה חיו כילדים באפרוריות של מעמד הפועלים בלונדון. כך נולד אלבום אופרת הרוק הראשון – Tommy. אלבום שמטרתו להעביר את המאזין מסע רוחני ואלבום אשר הבטיח את אלמותיות הלהקה.
Daltrey מתאר את התפתחות הקונספט של האלבום:
Pete didn't come with it. It just grew from one or two songs. Then it was going to be the story of a deaf, dumb and blind boy. "Oh, really!?" Again I just trusted that Pete could carry all before him. Each day, he would say "here's another song" and we built it up in the studio. (Roger Daltrey interview for “The Sun” 21 Dec 2007)
ב-1969 ב-23 למאי, מוציאה הלהקה את האלבום Tommy אחרי שישה חודשים של עבודה מאומצת באולפן. רוב השירים נכתבים על ידי Townshend, אך גם Moon ו-Entwistle תורמים את חלקם. למרות שהכתיבה באה ברובה מכיוונו של Townshend, משתתפים כל חברי הלהקה בבניה הרעיונית של האלבום והקונספט שלו.
אחת ההשלכות החשובות של אלבום זה הייתה על  Daltrey כזמר, שעד ל-Tommy הרגיש כל הזמן מאחור. כפי שהוא עצמו מתאר:
“It was doubly important for me because in '65, after My Generation, I got expelled from the band on our first tour of Europe… Once we started doing Tommy, I suddenly realised that I was singing about me. I'd been the deaf, dumb and blind boy. I'd become compressed into that character. So I had something. I came out of myself and thought "f*** it, I'm going to do it this way" (Roger Daltrey interview for “The Sun” 21 Dec 2007)
הוא מתאר גם את התחושות של הופעה עם השירים מ-Tommy. משהו השתנה בו בתור זמר. הוא התחבר יותר לשירים ולמד להעביר אותם בצורה אמינה יותר לקהל. נפתח אליהם יותר:
"It was though I was just singing Who songs until the second time we played it onstage, and then, I realized that I was becoming something else." (From thewho.net – Roger Daltrey by David M. Barling)
"Often when I come off stage, people will say: "God, you're so unhappy, what's the matter?" I'm actually not unhappy at all. I'm actually, in my life, very happy. I suggest that Pete writes songs from very complicated parts of our psyche and if I really want to inhabit a song, I have to go to where he's been to sing the damn thing. (Roger Daltrey interview for “The Sun” 21 Dec 2007)
 הביקורות משבחות ומעללות את Tommy. הלהקה יוצאת באותו החודש לסיבוב הופעות בארה"ב מול קהל נלהב.. בן לילה הפכה הלהקה "להופעה הבריטית הכי חמה בעיר" ולאטרקציה שוות ערך לרולינג סטונס או הביטלס.
ההופעה של הלהקה בפסטיבל Woodstok המפורסם, הופכת לאירוע מרכזי וארוך (לטענת הלהקה, זהוי אחת ההופעות הכי גרועות שלהם אי-פעם).
1970 -  ההצלחה המסחררת של Tommy נמשכת. הלהקה מופיעה ללא הפסקה במשך 18 חודשים בכל רחבי ארה"ב ואנגליה. במאי, מוציאה הלהקה את אלבום ההופעה המפורסם שלה - “Live At Leeds” הזוכה גם הוא להצלחה אדירה במכירות בארה"ב ואנגליה (עד יום נחשב אלבום זה לאחת מהופעות הרוק הטובות בכל הזמנים).
ב-4 לינואר נהרג נהגו ,שומר הראש וחבר ילדות של Keith Moon - Neil Boland. Moon דרס אותו במהלך קטטת שיכורים מחוץ לפאב בלונדון. התאונה המצערת השפיעה מאוד על Moon ורבים טוענים שתקרית זו הובילה אותו לקצב החיים ההרסני בו בחר מאוחר יותר.
 (From thewho.net – Keith Moon by David M. Barling) "I'll always have his death on my conscience."
ביוני מופיעה הלהקה לראשונה ב-New York Metropolitan Opera לשתי הופעות. האמרגנים וחברי הלהקה ראו ב-Tommy אופרה לכל דבר ולכן ראו צעד זה כהכרחי ליצירה. הם נתקלו בהיסוס רב מצד בית האופרה בניו-יורק אשר מעולם לא הוכנסה אליו הופעת רוק. הקהל היה מבוגר ו"מיוחס" יותר מהקהל הרגיל של The Who. ההצלחה של שתי הופעות אלו הייתה אדירה והוביאה להוצאה מחודשת של  Tommy ולמכירות גבוהות עוד יותר של האלבום. בסיבוב ההופעות אשר החל בארה"ב לאחר מכן, הופיעה הלהקה באיצטדיוני ספורט גדולים בפעם הראשונה. Tommy הפך לשם גדול כמעט כמו The Who עצמם (יש אשר אומרים שאף גדול יותר...).
1971
הלחץ על Townshend גדול מתמיד. ככותב המרכזי והמוח שמאחורי הקלעים, מצופה ממנו להתעלות על ההצלחה המסחררת של Tommy עם חומר וקונספט חדשים. לפרוייקט החדש קוראים Lifehouse.
הרעיון של Lifehouse סבב סביב הרעיון הקונספטואלי של Tommy (והפילוספיה של Meher Baba), אך התרחש בעתיד. גם זו הייתה אמורה להיות אופרת רוק. מלבד Townshend, אף אחד מחברי הלהקה לא הבין את הקונספט אותו רצה ליצור. Lambert ו-Stamp היו משוכנעים שכמו בעבודה על Tommy, השירים יזרמו מתוך העשיה עצמה. Lambert עודד את Townshend לדבוק ברעיון (בעוד הוא משמיץ אותו ומכנה אותו משוגע מאחורי גבו וטוען שהלהקה עובדת בכלל על סרט המסבוסס על Tommy, אותו הוא עצמו מביים).
בין ינואר למרץ, מתכנסת הלהקה מספר פעמים בתאטרון Young Vic בלונדון, ומתחילה לעבוד על Lifehouse. הרעיון היה לעבוד על השירים ולבצע אותם כלהקה על במה ולראות כיצד הם עובדים בתוך אולם ולא בתוך סטודיו. Townshend רוצה שאלבום זה יבוצע כמחזמר ולכן חשוב לו שהשירים יתוכננו ויבוצעו בהתאם.
אף אחד מחברי הלהקה, המפיקים ובעלי התאטרון לא הצליח להבין את הקטנספט אותו ניסה לממש Townshend והתפתחה דאגה לבריאותו הנפשית. בסרט הדוקומנטרי Calssic Albums – Who’s Next, מתאר Townshend את החוויה באותה תקופה מנקודת המבט שלו. הוא זוכר את התסכול והזעם על כך שאף אחד לא מבין אותו, את תחושת הכישלון והלחץ. היום, הוא מודה שהייתה סיבה לדאגה.
מכיוון שהעבודה ב-Young Vic לא מניבה פירות, מחליטים Lambert ו-Stamp שהלהקה צריכה שינוי אווירה ומחליטים להטיס אותה לניו-יורק להמשך העבודה על Lifehouse. באולפן ההקלטות הניו-יורקיRecord Plant , נחשפת הלהקה לשימוש בטכנולוגיות החדישות ביותר בתחום האולפן וההקלטות (שימוש בטייפ 16 ערוצים למשל). גם ניסיון זה להפקת Lifehouse נכשל. ניו-יורק התבררה כיעד אטרקטיבי מידי. חברי הלהקה וההפקה היו עסוקים בעיקר בחיי הלילה הפרועים של העיר, בשתיה, בסקס ובסמים מכל הסוגים והמינים. הלהקה חוזרת לאנגליה והפרוייקט של Lifehouse מבוטל. Townshend מאוכזב, פגוע וכועס על Lambert. הוא סובל מהתמוטטות העצבים הראשונה שלו (ובהחלט לא האחרונה).
בחודשים מאי ויוני, מקליטה הלהקה מחדש את רוב השירים מ- Lifehouse באולפני Olympic שב-Barnes אנגליה. Glyn Johns הוא המפיק. זהו האלבום הראשון מאז אלבומה השני של הלהקה (A Quick One), שאינו מופק על-ידי Lambert ויחסיו עם Townshend הולכים ומתדרדרים. ניהול הלהקה עובר לעובד ותיק ב-Track Records בשם Bill Curbishley. האלבום יקרא Who’s Next ויהפוך להצלחתה הגדולה ביותר של הלהקה ולפורץ דרך מבחינות רבות שעוד יפורטו בהמשך... גם כאשר נשאל Townshend בראיון אם הוא מסכים לקביעה זו, הוא ענה כך:
“Yeah, I think so too. But you know a lot of it, like the synthesiser sequence on Baba O’Riley I did at home, and the whole track of Won’t Get Fooled Again I did at home. It’s the album I try to look at as a standard in a way”. (from the April 1980 Issue of Sound International - "Townshend Talking")
 
האלבום יוצא בחודש אוגוסט (תחילה בארה"ב ומאוחר יותר באנגליה). הביקורות מהללות ומשבחות את האלבום ומהר מאוד הוא מגיע למקום הראשון במכירות באנגליה ולמקום רביעי במכירות בארה"ב. באותה שנה, עושה הלהקה שני סיבובי הופעות גדולים מאיפעם בארה"ב וסיבוב נוסף באנגליה.
1972 Townshend עולה לקברו של Meher Baba. במהלך השנה מוציאה הלהקה שני סינגלים מצליחים (Join Together  ו-Relay) ולא מרבה להופיע. הלהקה עושה סיבוב הופעות קצר (16 הופעות) באירופה וראויה לציון ההופעה בפריז. ההופעה הגדולה ביותר בהיסטוריה של The Who מול 400,000 צופים.
במאי 1973 מוציאה הלהקה אופרת רוק נוספת – Quadrophenia. האלבום מוקלט באולפן Ramport Studios (אולפן פרטי של הלהקה)ומופק גם הוא ע"י Glyn Johns. האלבום עוסק בעיקר במלחמה בין כנופיות הנוער של ה-Mod  וה-Rockers באנגליה בשנות ה-60 (אשר התבטאה מלחמות רחוב עקובות מדם). גיבור הסיפור הוא נער מתבגר בשם Jimmy הסובל מפיצול אישיות (כל אישיות, מיצגת אופי של חבר אחר בלהקה). באלבום משולבות דגימות סאוונד אותן מקליט Townshend בעזרת רשמקול (דגימה של גלי ים מתנפצים על החוף, מופיעה פעמים רבות לאורך האלבום).
הלהקה יוצאת לסיבוב הופעות עם האלבום החדש. Townshend לוקח לעצמו שליטה מוחלטת על כל מרכיב בהופעה החדשה. דבר אשר גורם למתח מסוכן בינו לבין Daltrey (שאף הגיע לתיגרה בין השניים במהלך חזרה). ההופעה גם מורכבת ומסובכת מתמיד עקב שימוש מרובה בחומרים מוקלטים אשר מסונכרנים עם המוזיקה על הבמה.
בהופעה הראשונה של הלהקה בארה"ב, שהתקיימה בסן פרנסיסקו, מתמוטט Moon באמצע ההופעה על הבמה (כפי הנראה, ממנת יתר של סם הרגעה לבעלי חיים). במקומו עולה מתופף מהקהל להמשך ההופעה. חברי הלהקה מבינים לראשונה שנקפת סכנה לחייו. בסוף סיבוב הופעות זה, יוני 1974, עוזבת הלהקה את הבמה ל-16 חודשים רצופים. במהלך תקופה זו עובר Moon לגור בלוס אנג'לס, קליפורניה בניסיון להשתלב בעולם הטלויזיה והקולנוע.
ב-18 למאי 1975 יוצא הסרט Tommy בבימויו של Ken Russell ובהשתתפותם של חברי הלהקה ואמנים נוספים. הסרט מבוסס על האלבום המצליח (במהלך ההפקה חווה Townshend התמוטטות עצבים נוספת). הסרט זוכה להצלחה מסחררת ומחזיר את האלבום Tommy לתודעה הציבורית. הלהקה רואה את עתידה בסרטים ומתכננת ליצור סרט נוסף אשר יבוסס על Quadrophenia.
באפריל מתאחדת הלהקה ב- Shepperton Sound Studios להקלטת האלבום The Who By Numbers.
לאחר יציאת האלבום באוקטובר, חוזרת הלהקה להופיע במלוא המרץ.
ב-9 למרץ 1976 מתמוטט Moon בזמן הופעה ב- Boston Garden Arena.
עוד מאורע ראוי לציון הוא ההופעה שנרשמה בספר שיאי גינס כהופעה בעלת עוצמת הווליום החזקה בהיסטוריה ב- Charlton football ground ב-31 למאי.
זהו סיבוב ההופעות האחרון של Moon.
ב-15 לדצמבר 1977 מתאחדת הלהקה להופעה אחת ב- Kilburn State Theatre אשר מצולמת לסרט דוקומנטרי על הלהקה The Kids Are Alright.
ב-25 למאי 1978 מקיימת הלהקה עוד הופעה לטובת הסרט ב- Shepperton Studiosבפני קהל מצומצם של מוזמנים. זוהי הופעתו האחרונה של Keith Moon.
ב-14 ליולי מוציאה הלהקה את הסינגל Who Are You.
ב-7 לספטמבר 1978 נמצא Keith Moon בדירתו אשר ב- Mayfairלונדון ללא רוח חיים לאחר שלקח מנת יתר של כדורים אותם לקח לטיפול בבעיית אלכוהליזם.
The r
“The rock world mourns one of its favorite sons.”
 
מוותו הטרגי של Keith Moon הביא לסופו של עידן בהיסטוריה של The Who כלהקה. חבריה הנותרים של הלהקה מקבלים את ההחלטה להמשיך ולא לתת למוזיקה למות.
הלהקה ממשיכה להופיע וליצור אל תוך שנות ה-80. Kenney Jones, חבר לשעבר בלהקה The Faces, מצטרף ללהקה ותופס את מקומו של Moon על התופים. מכאן והלאה, החלה הלהקה לדעוך. הם אומנם המשיכו להופיע והוציאו אלבומים, אך הם זכו לביקורות קשות מצד המבקרים והציבור. בלי Moon, זה פשוט לא היה אותו הדבר. הלהקה יוצאת לסיבוב הופעות פרידה, ובספטמבר 1982 מכריזה הלהקה על התפרקות סופית.
הלהקה מתאחדת פעמים רבות במהלך השנים. לעתים לטובת אירוע צדקה זה או אחר, אך גם לסיבובי הופעות שלמים (שניים מהם בכדי לתמוך כלכלית ב-Entwisle אשר מעולם לא ידע איך להתנהל כלכלית).
ב-27 ליוני 2002, יום לפני תחילת סיבוב הופעות של The Who בארה"ב, נפטר John Entwistle מהתקף לב בבית מלון ב-Las Vegas. חשפנית אשר בילתה איתו את הלילה, התעוררה ומצאה אותו ללא רוח חיים. מבדיקה עלה כי התקף הלב קרה עקב מנת יתר של קוקאין.
למרות הטרגדיה הנוראית, מחליטים Townshend  ו-Daltrey להמשיך את סיבוב ההופעות כמתוכנן.
The Who מעולם לא התפרקו באמת. Townshend ו-Daltrey ממשיכים להופיע וממשיכים ליצור. מתוך תחושת מחוייבות למוזיקה, לחבריהם שנפטרו בטרם עת ומתוך הבנה ש-The Who זה לא רק שם של להקה. זהו שם שמדבר ומשפיע על דור שלם ורלוונטי היום כפי שהיה רלוונטי בשנות ה-60 וה-70.

המאמר נכתב במסגרת קורס פרספקטיבות מוזיקליות ב - "Muzik” - בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוזיקה", בהנחיית עמית הכט 

השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות