הרשמה לניוזלטר
מידע והרשמה ל -Muzik
שם
טלפון
מייל
נושא
שלח
The Who – Who’s Next | סקירת האלבום חלק ב'
אסף פישקין
| שלישי | 25.10.11 |
The Who – Who’s Next | סקירת האלבום חלק ב'
חלק רביעי מתוך עבודת המחקר של אסף פישקין על Who's Next של The Who.
בפוסט הקודם התחלנו במלאכת ניתוח השירים באלבום. בפוסט זה, ננתח את שלושת השירים הסוגרים את האלבום:
Goin' Mobile, Behind Blue Eyes ו - We Won’t Get Fooled Again.
 

7) Goin' Mobile - זוהי עוד דוגמא מצויינת לחדשנות של Townshend מבחינת תפיסת סאוונד (אשר בשנים עברו התבטא בשבירת גיטרות על הבמה). הוא משנה את תפיסת הסאוונד של גיטרת הסולו בכך שהוא מעביר אותה דרך סינטיסייזר והופך אותה למשהו אחר.
בשיר זה מופיעה הלהקה בהרכב חסר. Daltrey לא לוקח חלק בשיר זה ומפנה את המקום לשאר הלהקה. התוצאה היא היכרות חדשה עם הלהקה כטריו. ההקלטה היא חיה לגמרי: Townshend מנגן על אקוסטית ושר, Entwistle ממלא את החלל במלודיות ו-Moon מצליח להשלים כרגיל את כל החסר.

"…A guitar can go into a synthesizer and have its sound taken apart and put back together again in a different form, so that you’re playing the guitar, but the actual sound that comin’ out is a completely different thing. On the album, on Who’s Next, there’s a very simple one which we use with the ARP synthesizer called an envelope follower, where you plug the guitar in and you get a sort of fuzzy wah-wah sound…” (from "The Who Puts the Bomp” interview by John Swenson – 1971)
 

התייחסות זו של Townshend לסאוונד, מזכירה את תפיסתו של אבי אבות המוזיקה האלקטרונית – קרל היינץ שטוקהאוזן (1928-2007). שטוקהאוזן, ביצירות כדוגמת “Kontakte”, השתמש בהקלטות של צלילים שונים, אותם פירק והרכיב בכדי להוציא אותם מהקשרם הקודם וליצור סאוונד חדש (בשנים אלו, עבודה זו נעשתה בצורה ידנית לחלוטין). שטוקהאוזן אף לא ראה עצמו כללל כמלחין וראה עצמו איש סאוונד:

“I’m not a composer. I am a dub scientist. A bass master. A low frequency conductor.”
 

הסאונד המיוחד בו משתמש Townshend לנגינת הסולו שבסוף השיר צומח ממקום ומגישה דומים. לשיר היה כבר סולו מוקלט של גיטרה ללא אפקט הסינטיסייזר. Daltrey וההפקה מופתעים מהבחירה הבלתי שגרתית של הסאוונד. הצליל אותו הפיק Townshend מהגיטרה, הקדים את זמנו.

שיר זה מעולם לא בוצע בהופעה חיה. זהו אחד השירים הקלילים מתוך הפרוייקט של Lifehouse והוא מתאר סצנה מתוך התסריט בה נוסעת משפחה בואן אטום לחלוטין לסביבה החיצונית.

8) Behind Blue Eyes - שיר שונה וייחודי בסגנונו באלבום זה בפרט ולעומת שירים אחרים של The Who ככלל. הטקסט של השיר יכול להתפרש במשמעויות שונות והפשטות וכנות שבו, יכולים לדבר לכל אחד.
בסרט Classic Albums – Who’s Next, מתאר Daltrey את ההזדהות שלו עם השיר ומתייחס לטקסט כפשוטו – תיאור של התפרצויות זעם ורצון לשלוט בהן (התפרצויות בהן היה ידוע, כפי שהוזכר קודם). Townshend לעומת זאת כתב את השיר כמטאפורה לבגידה בעצמך, בעקרונותיך ובאמונותיך. הזעם הוא הפיתוי.
שיר זה גם הוא אמור היה להכלל באופרה ולייצג את "האיש הרע" בתסריט בשיאו של המופע. כיום נחשב השיר לאחד מהמנוני הרוק הקלאסיים.
השירה של Daltrey חזקה ומרגשת בצורה קיצונית בשיר זה והלהקה מגבה אותו עם קולות רקע ונגינה מרגשת לא פחות. בסוף השיר, מגיע השיר למעין פזמון מתפוצץ (Moon מנגן כמו עדר באפלו...)ת אשר משמש פלטפורמה לסולו גיטרה של Townshend. בסוף השיר, אנחנו חוזרים מההתפוצצות אל האווירה העדינה הפותחת את השיר.

9)
We Won’t Get Fooled Again - ההקלטה הראשונה של השיר התבצעה בסשנים של Lifehouse בניו-יורק ובתחילה הוחלט לגנוז אותו. מאוחר יותר, בעבודה על Who’s Next היה זה השיר הראשון עליו עבדו באולפן בלונדון. זהו אחד השירים המצליחים ביותר באלבום. גרסא מקוצרת של השיר הוצאה כסינגל, אשר זכה להצלחה רבה בארה"ב ואנגליה.
גם בשיר זה מופיע סינטיסייזר מהפנט ורפיטטבי לאורך כל אורכו של השיר (השפעותיו של Terry Riley בולטות מאוד גם בשיר זה). בהקלטות הראשונות של השיר, לא נעשה שימוש בהקלטות הדמו אותן יצר Townshend באולפנו הביתי. מאוחר יותר, בעבודה עם Glyn Johns בלונדון, הוכנסו ההקלטות המקוריות מה-Demo.
כמו ב-Baba O’riley, גם כאן משמש הסינטיסייזר כאלמנט הקצב בשיר. לאחר פתיחת סינטיסייזר מהפנטת נוספת, נכנסים כל חברי הלהקה בנגינה עוצמתית וסוחפת. השיר גולש לקטעים אינסטרומנטליים מוטרפים של הלהקה עם הסינטיסייזר, אבל זה תמיד דואג להחזיר את הלהקה לקרקע מוצקה. נוצר איזון מושלם בין הסדר המופתי והמלוטש של הסינטיסייזר, לבין הלהקה החיה. גם כאן, הופך סופו של השיר לקטע אינסטרומנטלי בניצוחו של הסינטיסייזר. הקטע מקבל אופי אלקטרוני מובהק והלהקה עושה בחירה אמיצה בכך שהיא מותחת את הגבולות ונותנת לאווירה חדשנית זו של מוזיקה אלקטרונית להשתלט על הקטע למשך כמעט דקה שלמה לקראת סוף השיר (לפני הבית האחרון). הלהקה מפסיקה לפתע לנגן ומשאירה את הסינטיסייזר המשתולל בסדר מופתי עם גיטרה אקוסטית שלאט לאט נעלמת גם היא. בהופעות החיות של הלהקה, היה זה אחד הקטעים המרכזיים ובו עומד Daltrey בחושך על הבמה ומסביבו מופע אורות לייזר מרהיב ומשוכלל (דבר שאפיין גם הוא את הופעותי של Terry Riley וכנראה נעשה בהשפעתו). השיר בוצע בצורה עקבית בכל הופעה חיה של הלהקה מאז ההקלטות הראשונות של Lifehouse מול קהל חי ב-Young Vic שבלונדון.
השיר הצליח מאוד מאוד גם בתור סינגל (בעיקר בארה"ב), אך קוצר משמעותית (לפחות מארבע דקות) בכדי להתאים לרדיו (אורכה של גרסת האלבום הוא שמונה וחצי דקות).
מבחינת טקסט, זהו אולי השיר היחידי באלבום שעומד בפני עצמו. השיר אומנם לקוח גם הוא מאופרת הרוק של Townshend, אך יש בו אמירה חברתית ברורה אותה מסביר Townshend בעצמו:
 

"It is not precisely a song that decries revolution – it suggests that we will indeed fight in the streets – but that revolution, like all action can have results we cannot predict. Don't expect to see what you expect to see. Expect nothing and you might gain everything. The song was meant to let politicians and revolutionaries alike know that what lay in the centre of my life was not for sale, and could not be co-opted into any obvious cause. [...] From 1971 – when I wrote Won't Get Fooled Again – to 1985, there was a transition in me from refusal to be co-opted by activists, to a refusal to be judged by people I found jaded and compliant in Thatcher's Britain." (from The Conservative National Review magazine - list of "The 50 greatest conservative rock songs” – 2006).

 

לסיכום התוכן באלבום, ניתן לומר שלמרות העובדה שלמעשה אלבום זה מכיל 9 שירים מאופרת רוק שלמה ולמרות העובדה שלכאורה אין ביניהם כל קשר, נוצרת באוזני המאזין הלא משוחד – תחושה של שלמות. המאזין, שאינו יודע את כל סיפור Lifehouse, עובר חוויה שלמה לחלוטין. השירים באלבום מעודדים חשיבה והסתכלות פנימה אל תוך נפשו של המאזין. בסופו של דבר, לכל השירים יש מסר אחד ברור, הכותב (Townshend) אומר למאזין להסכל אל תוך עצמו ולנסות להשתפר ולהיות אדם טוב יותר (בכל שיר מוצגת סיטואציה אחרת בה אדם יכול לשפר את דרכיו). בסוף האלבום מציג Townshend אמרה עוד יותר חשובה: כל אחד צריך להיות אדון לעצמו. אל תתן לאף אדם אחר לשלוט בך ולתמרן אותך – We Won’t Get Fooled Again.


בפוסט הבא והאחרון, נביא את סיכום עבודתו של אסף פישקין.

המאמר נכתב במסגרת קורס פרספקטיבות מוזיקליות ב- "Muzik” - בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוזיקה", בהנחיית עמית הכט.

השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות