הרשמה לניוזלטר
מידע והרשמה ל -Muzik
The Who – Who’s Next | סקירת האלבום חלק א
אסף פישקין
| שלישי | 18.10.11 |
The Who – Who’s Next | סקירת האלבום חלק א'
חלק שלישי מתוך עבודת המחקר של אסף פישקין על Who's Next של The Who.
אז אחרי שחשפנו את הטענה המרכזית בה עוסקת העבודה, ועברנו על היסטוריית הלהקה בפוסטים הקודמים, אנחנו מוכנים לגשת למלאכת ניתוח האלבום לשמו התכנסנו – Who’s next.



:Who’s Next
Roger Daltrey Vocals 
John Entwistle Bass guitar, brass, vocals & piano on 'My Wife' 
Keith Moon Drums, percussion 
Pete Townshend Guitar, VVCS3 organ, A.R.P. synthesizer, vocals, and piano on 'Baba O'Riley' 
Nicky Hopkins Piano on 'Song Is Over' and 'Getting In Tune'
Dave Arbus Violin on 'Baba O'Riley'
Produced by The Who. Associate producer: Glyn Johns [except where listed below]
Violin on 'Baba O'Riley' produced by Keith Moon
Executive producers: Kit Lambert, Chris Stamp & Pete Kameron
זהו אלבומה החמישי של הלהקה. זהו למעשה אוסף של תשעה שירים, אשר רובם היו אמורים להופיע באופרת הרוק “Lifehouse” אותה כתב Townshend כהמשך לאופרה המצליחה הקודמת – "Tommy".
מלבד Townshend, לא היה איש מחברי הלהקה וההפקה, אשר הצליח להבין את האופרה החדשה. בראיון מ - 1999, מסביר Townshend בקצרה את התסריט המסובך:
"A self-sufficient, drop-out family group farming in a remote part of Scotland decide to return South to investigate rumours of a subversive concert event that promises to shake and wake up apathetic, fearful British society. Ray is married to Sally, they hope to link up with their daughter Mary who has run away from home to attend the concert. They travel through the scarred wasteland of middle England in a motor caravan, running an air-conditioner they hope will protect them from pollution. They listen, furtively, to old rock records which they call 'Trad'. Up to this time they have survived as farmers, tolerated by the government who are glad to buy most of their produce. Those who have remained in urban areas suffer repressive curfews and are more-or-less forced to survive in special suits, like space-suits, to avoid the extremes of pollution that the government reports.
"These suits are interconnected in a universal grid, a little like the modern Internet, but combined with gas-company pipelines and cable-television-company wiring. The grid is operated by an imperious media conglomerate headed by a dictatorial figure called Jumbo who appears to be more powerful than the government that first appointed him. The grid delivers its clients' food, medicine and sleeping gas. But it also keeps them entertained with lavish programming so highly compressed that the subject can 'live out' thousands of virtual lifetimes in a short space of time. The effect of this dense exposure to the myriad dreamlike experiences provided by the controllers of the grid is that certain subjects begin to fall apart emotionally. Either they believe they have become spiritually advanced, or they feel suffocated by what feels like the shallowness of the programming, or its repetitiveness. A vital side-issue is that the producers responsible for the programming have ended up concentrating almost entirely on the story-driven narrative form, ignoring all the arts unrestrained by 'plot' as too complex and unpredictable, especially music. Effectively, these arts appear to be banned. In fact, they are merely proscribed, ignored, forgotten, no longer of use.
"A young composer called Bobby hacks into the grid and offers a festival-like music concert - called The Lifehouse - which he hopes will impel the audience to throw off their suits (which are in fact no longer necessary for physical survival) and attend in person. 'Come to the lifehouse, your song is here'.
"The family arrive at the concert venue early and take part in an experiment Bobby conducts in which each participant is both blueprint and inspiration for a unique piece of music or song which will feature largely in the first event to be hacked onto the grid.
"When the day of the concert arrives a small army force gathers to try to stop the show. They are prevented from entering for a while, the concert begins, and indeed many of those 'watching at home' are inspired to leave their suits. But eventually the army break in. As they do so, Bobby's musical experiment reaches its zenith and everyone in the building, dancing in a huge dervish circle, suddenly disappears. It emerges that many of the audience at home, participating in their suits, have also disappeared." (from  Lifehouse Chronicles box set 2000)
התסריט המבלבל והמורכב כשל וננטש בסופו של דבר. מסיבה זו, קשה מאוד להתייחס לטקסט באלבום ולנתח אותו (במיוחד כאשר הוא תלוש לחלוטין מהתסריט המקורי אליו הוא שייך).
זהו למעשה אוסף של 9 שירים אשר נותנים למאזין טעימה מחזון האופרה החדשה של Townshend. התוצאה היא מסע מרתק בין שירים שונים מאוד באופיים וביניהם שני שירים, אשר מהווים פריצת דרך גדולה למוזיקה האלקטרונית על תוך עולם הרוק.
1) Baba O’riley - זהו למעשה שילוב בין שני שירים שונים לחלוטין. האחד הוא יצירה בשם “Baba O’riley” שכתב Townshend על-פי תורתו של אבי האמביינט Terry Riley ושיר נוסף בשם Teenage Wasteland”".
Townshend נחשף למוזיקה של Terry Riley בזכות איש תאורה שעבד עם The Who. לפי תאורו של Riley עצמו בכתבה וראיון אישי איתו:
“I had a good friend who was doing the light shows for The Who, and he turned Pete Townshend on to “A Rainbow in Curved Air” on an (LSD) trip. The song “Baba O’Riley” was dedicated to both me and (Indian Guru) Meher Baba. Pete has always said that I had a big influence on him.”(from jazzhouston.com - Interview: Composer Terry Riley - by Mark Towns Published: Feb 13 2001)
Riley (יליד 1935) נחשב לאחד מאבות המוזיקה האלקטרונית ולהוגה המרכזי של מוזיקת ה-Ambient: חזרה רפיטטיבית וספונטנית על דגימה פשוטה, אשר לרוב מאופיינת בריתמיקה בסיסית מהפנטת. מוזיקה זו מייצרת תחושה של תנועה וחוסר תנועה בו זמנית. על-פי Riley, כל אחד מסוגל ליצור מוזיקת Ambient. יש שלושה מרכיבים בסיסיים אליהם צריך יוצר ה-Ambient להתייחס בזמן עבודתו: Pulse (דגימה או לופ פשוט עליו מתבססת היצירה), Phasing (שינויים קטנים המתרחשים כאשר משלבים ביצירה שכבות רבות של אותו ה-Pulse בגרסאות שונות וללא סנכרון), Polyphasing (כמות חזרות אין סופית על אותו Pulse).
אלבומו “A Rainbow In Curved Air” השפיע על אומנים רבים. מתוך אותה כתבה עליו ועל פועלו:
…”This ground-breaking work introduced into Western music the idea of repetitive, multi-layered, trance-like patterns (with no melody on top) as the main ingredient. Its impact and influence can be heard in the works of 20th Century composers such as Philip Glass, Steve Reich, and John Adams, and in rock groups such as Tangerine Dream and The Who. Terry Riley’s hypnotic, polymetric, eastern flavored improvisations also set the stage for the New Age movement that appeared over a decade later”…
"His second release, "A Rainbow in Curved Air", is, in the minds of many fans and devotees, his all time greatest work. On it, the multi-talented Riley plays all instruments, including electric organ, electric harpsichord, dumbec, soprano saxophone, and tambourine. It was this underground classic which inspired Pete Townshend to use the unique electric keyboard sounds on The Who’s classic rock anthems, "Won’t Get Fooled Again" and "Baba O'Riley".
Baba O’riley הוא אחד השירים המשפיעים והחשובים ביותר שמציג אלבום זה. זוהי למעשה הפעם הראשונה שנעשה שימוש בסינטיסייזר ככלי ריטמי בשיר ולא ככלי סולו. הפתיחה הארוכה של השיר (והשנויה במחלוקת באותה תקופה מסיבה זו), בנויה כולה מנגינת אורגן דרך הסינטיסייזר האגדי EMS VSC3 :
"This marked one of the first times a synthesizer was used to form the rhythm of a song. Until then, just about everyone using a synthesizer was using it as a lead instrument. The synthesizer part was played from tape at their concerts because it was too difficult to reproduce live." (from Songfacts.com – Baba O’riley)
ומתוך Liner Notes שכתב הסופר John Atkins (כותב הספר The Who On Record: A Critical History, 1963-1998) בהוצאה מחודשת של האלבום Who’s Next:
“Perhaps unexpectedly for such a huge selling album, Who’s Next has an experimental and revolutionary edge in its use of synthesizers. The VCS3 and ARP synthesizers programmed by Pete weren’t used merely to add superficial gloss to the production but were utilised as a fundamental structure of The Who’s sound. At a time when the synthesizer was still very much a melodic novelty item, Townshend pioneered a cyclic synthesizer rhythm track upon which songs such as ‘Baba O’Riley’ were based. In 1971 this was a radical, indeed, unprecedented breakthrough, with only Stevie Wonder working along the same lines (even so, Wonder’s synthesizer experiments only appeared a year later, 1972). Pre-programmed synthesizers and sequencing are commonplace in pop and dance music nowadays, but  Who’s Next, it should be remembered, is where they first appeared on record.”
Townshend למעשה חיבר לראשונה בין מוזיקה אלקטרונית למוזיקת רוק. בעקבותיו החלו להקות לעשות בסינטיסייזר שימוש דומה. הבולטת מכולם היא אולי השיר On The Run של להקת Pink Floyd (מהאלבום המפורסם Dark Side Of The Moon). זהו קטע אלקטרוני שלם בתוך אלבום רוק פיסכודלי. הלהקה משתמשת באותו הסינטיסייזר בדיוק (VSC3) ובעקרונות המנחים של Terry Riley (אך בשימוש במספר רב של לופים ולא באחד כמו Townshend).
הפתיחה הארוכה המהפנטת של השיר מצרפת אליה קלידים (בשיר זה מנגן Townshend על הקלידים). שאר התפקידים בשיר, הוקלטו ע"י חברי הלהקה ביחד. דבר אשר מאוד אופייני ל-The Who כלהקה. תחילה נכנס רעם התופים של Moon ואליו מצטרפים Daltrey ו-Entwistle. Entwistle משאיר מקום רק לגיטרה החשמלית של Townshend שמדגישה את תפקיד הפסנתר. האווירה שיוצרת הלהקה החיה עם הסינטיסייזר היא יוצאת מגדר הרגיל וממכרת. בהמשך הופך השיר לדואט של סינטיסייזר וגיטרה חשמלית, אשר מתמזגים אל בחירה בלתי שגרתית של סולו כינור (Dave Arbus חבר של Moon. הפקת הכינור נעשתה בשיר זה ע"י Moon עצמו) אשר מסיים את השיר בנימה אירית כאשר ברקע הסינטיסייזר לא מפסיק לפתל ולסבך את האווירה. נוצרת תחושה של מעין טראנס (שלא היה מבייש קטע אלקטרוני מודרני) אשר תופסת תאוצה עד להתפוצצות בסוף השיר.
חשוב לציין שהקלטת הסינטיסייזר והפסנתר בשיר נוגנה ובוצעה באולפן הביתי של Townshend. ההקלטה הובאה מוגמרת לחלוטין לעבודה עם הלהקה. דבר שאינו מובן מאליו כלל בשנים אלו... למעשה, Townshend הוא גם אחד מחלוצי האולפן הביתי. בראיון ל-EQ Magazine, כאשר נשאל לגבי היותו חלוץ בתחום, ענה כך:
“I can think of a few people who preceded me. A Dutch fellow called Wout Steenhuis, who lived in Britain and used to appear on European TV, playing along with himself on a guitar and tape machine. Les Paul, of course, may have appeared to have a mainstream studio, but it was certainly designed entirely to support his own creative playing and composing. My friend Andy Newman (founder with John Keane, Jimmy McCulloch, and myself of Thunderclap Newman) used a stereo tape machine to record from track to track, and I first heard his multi-layered mono recordings at an event at Ealing Art College in 1963.”...
Glyn Johns מתאר בסרט Classic Albums – Who’s Next, את האתגר בעבודה עם ההקלטות הביתיות של Townshend (אשר כללו את רוב שירי האלבום והופקו באופן מלא). הוא מודה שההקלטת היו ברמה גבוהה ביותר ושהיה לו קשה להתחרות בהן . אומנם Townshend לא ניגן כמו Entewistle או Moon, אך הוא הביא שירים ברמה מוגמרת לחלוטין (דבר קשה ביותר בימים אלו ללא אולפן מלא). Johns מודה שהוא היה בעיקר טכנאי סאוונד והיה אחראי להקליט את השיר בצורה הטובה והחלקה ביותר האפשרית. את עיקר עבודת ההפקה עשה Townshend תחילה בביתו. באולפן, כל משתתף נתן את חלקו לשיר.
גרסאות ה- Demo המוצלחות שהקליט Townshend, שוחררו ב-1999 באלבום Lifehouse Chronicles.
בהקלטות הסינטיסייזר, השתמשה הלהקה גם בהופעות. דבר אשר הרחיב את מימד הסאוונד בהופעה. הבעיה בשימוש בהקלטות בהופעה, במיוחד בכאלו שאחראיות על קצב ומבנה של שיר, היא שכשהטייפ מפסיק לעבוד הכל קורס. דבר שקרה רבות עקב היכולות הטכנולוגיות של אותן שנים. Bob Pridden, איש הסאוונד של הלהקה, מתאר בסרט על האלבום Who’s Next (Classic Albums – Who’s Next), את הפחד שחש כאשר היה מפעיל את הטייפ בהופעות. הוא מספר שהוא זכה בגידופים, צעקות ואפילו בהשלחת הטייפים לכיוונו (וזאת למרות שלא הייתה לו שליטה בתפקודן של מכונות אלו...). השימוש בטייפ, גם דרש מ-Moon להצמד לזוג אוזניות שיכתיבו לו את הקצב. Moon היה פרוע מאוד בנגינה על תופים ולכן הוצמדו האוזניות לראשו באמצעות נייר דבק.
Townshend מסביר שהמוזיקה שמייצר הסינטיסייזר, היא למעשה מה שהיה קורה, לו היו מכניסים את הביוגרפיה של Meher Baba  אל תוך הסינטיסייזר. זוהי המוזיקה שהייתה יוצאת ממנו. לכן השיר מכיל את שמותיהם של שתי ההשראות שלו – Meher Baba ו-Terry Riley  או ביחד: Baba O’riley.
מבחינה טקסטואלית, קשה מאוד להתייחס לשיר. הטקסט של השיר, לקוח מתוך הקונספט של Lifehouse ולכן הוצא לחלוטין מהקשרו. למילים למעשה אין כל משמעות. בראיון עם הלהקה מ - 1971 מתייחס Townshend למילים של שיר זה:
"...So this one's kind of like an un-Who record, in a lot of places on stuff like "Baba O'Riley" the lyrics man fuck-all, you know, but it's probably one of the best vocal performances I've ever heard Roger do, and yet he's singin' about nothin' -- that's very unfortunate, I think (laughter).”
…”He's singing . . . about nothing! . . . how's it go: "Out here in the fields I fight for my meals ", I mean, it's a bit o' the script it's a bit of the script of the movie which never 'appened.” (from "The Who Puts the Bomp” interview by John Swenson – 1971)
למרות הטקסט חסר המשמעות (מחוץ לפרוייקט Lifehouse), מצליח Daltrey להעביר במילים עוצמה וכנות בלתי רגילה.
2) Bargain  הנגינה של ארבעת חברי הלהקה יוצאת מן הכלל בשיר זה. השיר נפתח בסינטיסייזר אשר מלווה את כל השיר בהוק ממכר אשר יוצר תנועה לאורך כל השיר (בפרוייקט Lifehouse מוחלף תפקיד הסינטיסייזר בשירה). Bargain מרגיש בהחלט כחלק מאופרת רוק. בעיקר בעקבות "רמיזה" לשיר אחר מהאופרה באמצע (כאשר Townshend מתחיל לשיר).
הטקסט של השיר מדבר על ויתור על האגו בכדי להתקרב לאלוהים (במקרה של Townshend ל-Baba). כפי ש-Townshend מתאר:
"This song is simply about 'losing' one's ego as a devotee of Meher Baba. I constantly try to lose myself, and find him. I'm not very successful I'm afraid, but this song expresses how much of a bargain it would be to lose everything in order to be one with God ."
3) Love Ain’t For Keepingהגרסא המקורית של השיר הופקה והוקלטה בניו-יורק בהפקתו של Kit Lambert. הגרסא המקורית הייתה הרבה יותר "כבדה" מהגרסא האקוסטית המוגשת באלבום והלהקה נהגה להשתמש בגרסא זו בתחילתן של הופעות מאותה תקופה.
השיר לקוח גם הוא מתוך התסריט של Lifehouse ומדבר על כך שאהבה צריך לחלוק. השיר נכתב לאחת הדמויות וגם במקרה זה, הוצא לחלוטין מהקשרו.
4) My Wifeזוהי תרומתו של Entwistle לאלבום.שיר זה אינו קשור כלל לפרוייקט Lifehouse ונכתב לאחר מריבה של Entwistle עם אשתו. הלהקה לחצה עליו להביא שיר לאלבום החדש Who’s Next. שיר זה היה אמור להכלל באלבום סולו עליו עבד באותה תקופה והיה למעשה השיר היחידי שלבסוף לא הוכנס לאלבום זה.
ההפקה כוללת נגיעות רבות של Entwistle ומציגה לנו את את יכולותיו הרבות: נגינת בס מורכבת שלא הייתה מביישת תפקיד גיטרת סולו, כלי נשיפה אותם ניגן, נגינה על פסנתר וכמובן שירה.
שיר זה נוגן רבות בהופעות חיות וגם הוקלט בגרסא מחודשת של Entwistle  עם להקתו Rigor Mortis לאלבום Rigor Mortis Sets In ב-1973.
5) The Song Is Overשיר הסיום ב-Lifehouse אשר התגנב לאמצע האלבום. בסוף השיר מצטט Townshend שיר אחר של הלהקה בשם “Pure and Easy”.
 שיר זה מעולם לא בוצע בהופעה עקב מורכבותו (בעיקר הקלידים אשר מנוגנים ע"י Nicky Hopkins). השיר מורכב משני חלקים שונים: בתים – רגועים, שקטים עם פסנתר וסינטיסייזר אווירתיים אשר מתמזגים עם קולו הגבוה של Townshend, הפזמון – חיה אחרת לחלוטין. קולו העוצמתי של Daltrey בליווי התופים המוטרפים של Moon והבס המלא של Entwistle. משחק מוטרף של מתחים. גם מורגש באופן בולט סגנון "אופרת הרוק" של Townshend במעין "דו-שיח" בין שתי דמויות במחזה (או בין שני שירים שונים).
6) Getting In Tune - במקור נקרא השיר I’m In Tune”" והוקלט ב-New York. השיר הוקלט מחדש בהקלטות של Who’s Next.
שיר זה מאוד דומה לקודמו בתקליט בבנית המתח הבלתי צפויה שלו. הבתים הראשונים רגועים ומלבד שירתו של Daltrey מתנגנים ברקע פסנתר (Nicky Hopkins) ו"סולו" בס של Entwistle. השיר מקבל תאוצה כאשר נכנסים התופים בפזמון עם הגיטרה החשמלית. יש משחק מתמיד בשיר של שיחרור ויצירת מתח. עוד דוגמא מצויינת לדינמיקה של הלהקה בנגינה חיה.

בפוסט הבא בסדרה, נמשיך בניתוח האלבום המרתק הזה ונסכם בכמה נקודות חשובות.

המאמר נכתב במסגרת קורס פרספקטיבות מוזיקליות ב - "Muzik” - בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוזיקה", בהנחיית עמית הכט

השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה


לפוסט זה יש 0 תגובות