הרשמה לניוזלטר
מידע והרשמה ל -Muzik
שם
טלפון
מייל
נושא
שלח
Rhythm and Stealth - ניתוח האלבום חלק ב'
איציק פינלי, שחר ויגמן
| שלישי | 23.08.11 |
Rhythm and Stealth - ניתוח האלבום חלק ב'

חלק רביעי מתוך עבודת המחקר של איציק פינלי ושחר ויגמן על Rhythm and Stealth של Leftfield.
בחינה מדוקדקת של חמשת הקטעים הסוגרים את Rhythm and Stealth, שיתוף הפעולה המדובר עם אפריקה באמבטה, ניצנים של דאב סטפ, הרבה חדשנות ועתידנות וגם בעיות עריכה קלות...




AFRIKA SHOX

ללא ספק, הקטע המסחרי ביותר באלבום. בין אם מעצם העובדה כי זה הקטע שיצא כסינגל הראשון באלבום שבועיים לפני צאת האלבום עצמו, כבוד השמור בד"כ לשיר ממנו מצפים לייצג את האלבום בעיני הציבור, ובין אם מעצם שיתופי הפעולה האדירים שנרקחו לצורך ההפקה: סנדק ההיפ-הופ AFRIKA BAMBAATAA על הווקאלז, ובמאי הקליפים הנחשב כריס קאנינגהם (שברשימת העבודות שלו ניתן למצוא אומנים כמו מדונה, ביורק, אפקס טווין, PORTISHEAD, PLACIBO ואחרים), וטום מידלטון על הרמיקס.
השיר הגיע למקום השביעי במצעד הסינגלים הבריטי, ויצא שוב כחלק מפס הקול של הסרט ונילה סקאי עם טום קרוז (2001).
השיר הוא עדות לסיבה העיקרית שלקח ללפטפילד 4 שנים להוציא את אלבומם השני: פרפקציוניזם.
כפי שמעיד קאנינגהם:
 

"When I came to edit it," recalls Cunningham, "I had to say, 'You've got to stop giving me new mixes’"
 

יתרה מכך, קאנינגהם הוא הבמאי השני שנשכר לצורך הפקת הקליפ. קליפ ראשון, צולם כבר בקיץ 2007 ונגנז מאחר והלהקה הרגישה ששאר החומר באלבום כבר נמצא "מעבר" לשיר, ויש צורך להמשיך
 ולעבוד עליו, עד שבלחץ חברת התקליטים של הצמד, סוני, הובא קאנינגהם לביים את הקליפ, במרץ 1998.

פול דיילי מספר בראיון הנ"ל למגזין דה פייס כי הופעל עליהם לחץ רב באותה התקופה, מאחר ובתקופה ההיא הפרודיג'י היו בתקופת שיא ואיתם גם הכמיקל בראדרז. הלחץ היה כל כך ברור, עד כי קאנינגהם ברוח של בדיחות כלל בקליפ שלו שוט של אדם הקורא עיתון, שעל עמודו הראשון מתנוססת תמונת הצמד והמלל ALBUM DELIVERY PRESSURE, בדיחה שהצמד קיבל בעין יפה:
 



לפטפילד התכוונו ליצור שיר עתידני, ולמעשה, זו הייתה לדבריהם אחת הסיבות לגניזה של הגרסאות הראשונות ולעיכוב בהוצאת הסינגל:
 

'The early version wasn't as futuristic as we wanted it to be'
 

והעתידנות הזו, הופכת כמעט לראיית העתיד, כאשר לפטפילד בחרו בבאמבאטה לביצוע השיר – רק מספר שנים מועט לאחר מכן, שנות ה - 80 עושות קאמבק, והאלקטרו שבאמבאטה ייצג 20 שנה לפני, חזר לאופנה והתגלגל אל מוזיקת המועדונים והפופ (ואיתם גם ריקודי הברייקדאנס שמופיעים בקליפ).
ובדבריו של בארנס בראיון לTHE FACE, יולי 1999:
 

"We knew electro was going to come back, we knew it was on the cards. "
 

אולם לפטפילד אינם מעוניינים ביצירה מחדש של האלקטרו של שנות ה80, הם מעוניינים (שוב) בחדשנות ובעתיד (מתוך אותו הראיון):

 

We see it as a futuristic electro record, if the word 'electro' has to be used, rather than something from the past. But it is electro, no doubt
 

באמבאטה הכיר את הצמד דרך סולן להקת הסקס פיסטולס, ג'ון ליידון (ג'וני רוטן), השניים שיתפו פעולה במסגרת להקתו של באמבאטה TIME ZONE באמצע שנות השמונים. לפטפילד הפיקו לליידון שני רמיקסים לסינגל מאלבום הסולו שלו בשנת 1997, וכך נוצר הקישור.


באמבאטה הגיע לאולפן מלווה בפמלייה מקבוצת ה - ZULU NATION הבלגית עימה הסתובב במהלך שהותו באנגליה. בראיונות למגזינים SEVEN ו - NME, מספרים השניים כי רצו לשחזר את הווייב הקודר מאלבומיו PLANET FUNK ו TIMEZONE, ולהצניע את הצד המסחרי שלו. השניים טוענים כי לא הרגישו מאוימים מנוכחותו של סנדק ההיפ-הופ, וביקשו ממנו לחזור למחרת ללא הפמליה על מנת שיוכלו להתרכז טוב יותר ביצירה, דבר שלא נשמע כמותו לפני כן!
 



we wanted a modern interpretation of those dark records he made like 'Planet Rock' and Time Zone. He's into all this conspiracy theory stuff but he's also got this real commercial side to him. When we said we don't want that, he jumped. I had to sit with him and tell him exactly what we wanted.
We asked him to come back to the studio on his own, which was unheard of! And he came, because he wanted to do the record. He's serious about music.
NME

"We told Bam that we didn’t want a party record from him. I think to be fair he’s needed the right people to work with him, and we pushed him to come up with something else.

SEVEN


לסיכום אפשר לומר כי הקטע מאגד לתוכו את תמצית האלבום: עתידנות, שילובי סגנונות, סאונד מקורי שאיפה לשלמות ומידת מה של שערורייה :הקליפ עצמו נאסר לשידור בבריטניה מחוץ לשעות הלילה. לא בגלל תיאורי אלימות או מין בוטים כפי שנעשה בעשרות ומאות קליפים אחרים שעוברים "מתחת לרדאר", אלא מהסיבה הפשוטה שהקליפ של קאנינגהם נראה למקבלי ההחלטות כמעין סרט אימים המתאר דמות אדם, ספק נרקומן, ההולכת ומתפרקת לחלקים כאשר הסביבה מתאמצת להתעלם ממנו. סיכם זאת ניל בארנס בראיון למלודי מייקר:
 

"Yeah, I think it's stupid, we didn't make the video for it to be banned. I think it's over-protective. People can make up their own minds and can turn the telly off. There is no violence in this video whatsoever... What happens to him is interesting, there is no blood or gore, but it is shocking. But the reaction to it is predictable."

 

DUB GUSSET

ראיית העתיד? בחינה מוזיקלית של הקטע בפרספקטיבה של 10 שנים אחרי, מראה (עם קצת דמיון כמובן) כי לפטפילד הקדימו את זמנם, ולמעשה יצרו קטע דאב-סטפ, הסגנון שכבש את רחבות בריסטול ולונדון יותר מ5 שנים אחרי צאת האלבום! אולי מדובר במקריות, אולם נראה כי השאיפה לחדשנות אכן הביאה את הצמד רחוק יותר מכפי ששיערו.
אולם, ANDY PEMBERTON מהמגזין Q מפנה את תשומת ליבנו לעניין שמבחינתו הוא בגדר פשע:


this makeweight tune isn't quite the ticket. In fact, it's simply the rhythm track from 1993's Song For Life, loaded up on edgy synthesizers and given a half-hearted trance once the greatest crime is Dub Gussett, whose title suggests the band themselves think -over
 

האם לפטפילד ממחזרים חומרים?

בהאזנה לשני הקטעים, האחד מול השני, ניכר כי אכן מדובר באותה דגימה של לופ תופים, אולם בקטע החדש הדגימה מעובדת ומעוותת לחלוטין, ואינה שומרת כמעט על הסאונד המקורי שלה כמו בקטע משנת 1993, לא כזה פשע גדול, ונראה שהמבקר הנ"ל בסה"כ לא היה מרוצה מהאלבום כולו, והדגימה היא עוד דגימת תופים, שהשתמשו בה עשרות ומאות מפיקים אחרים באינסוף קטעים לאורך השנים.

SWORDS

הסינגל השלישי מתוך האלבום, ובו שרה זמרת הסול ניקול וויליס,שהגיעה כל הדרך מניו יורק להקליט את השיר ב1997, כשברזומה שלה שיתופי פעולה עם קרטיס מייפילד, טורים עם THE THE (ונישואין למוזיקאי הפיני ג'ימי טנור) ועוד.
גם כאן, כמו בPOOR MAN CHANT ניכרת השפעה של מאסיב אטאק ואפילו פורטיסהד. למעשה, השיר מזכיר מאוד את TEAR DROP של הנ"ל, אך עם חתימת הסאונד הייחודית של לפטפילד. השיר בגרסתו המקורית (שוב, לפטפילד הרגישו צורך לערוך ולמקסס מחדש את השיר לפני צאת האלבום) יצא כמעט במקביל לאלבום על גבי פס הקול לסרט GO משנת 1999, המגולל עלילה המתרחשת על רקע מסיבת רייב וצריכת סם האקסטזי, לכאורה, התפאורה המושלמת למוזיקה של לפטפילד, אם לא מR&S, אז ללא ספק לLEFTISM.
השיר גם זכה לוידיאו קליפ המראה אנשים שונים, בודדים ובקבוצות, מאזינים לשיר ברכב,בגשם, ושרים יחד עם הפזמון.
השיר מינימליסטי ביותר, אווירתי, עוד אחת מרצועות הSTEALTH של האלבום, ולפי DJ זהו שיעור בתיאורית ה"פחות זה יותר", בעוד MIXMAG דווקא טוען ההפך, כי השיר מרגיש כאילו אינו גמור, ואפילו כאילו הוא מרגיש כאילו הוא לקוח מאלבום אחר לחלוטין!


An object lesson in the 'less is more' theory of recording electronic music.
DJ
...But it feels oddly unfinished, as if Leftfield have tried too hard to avoid the "big moment" trap.
........ Cross-talking microphones and snatches of dub imply that 'Swords' is in touch with another record entirely.
MIXMAG
 

MICAHEL BONNER כותב במגזין UNCUT, אוקטובר 1999 את התיאור שמייצג לדעתנו בצורה הטובה ביותר את השיר:


It opens with sweeping, Vangelis-like keyboards, before slipping into some dark, faintly seedy underworld, all strung-out, Nicole Willis’ melancholic voice elegantly detached, fed through some distortion while gentle electronic pulses gradually gather momentum, building into fast, razor-sharp beats. It’s epic.
 

אך לא חוסך גם בביקורת, מוצדקת במידה מסוימת, וחושף את מה שמהווה את הנקודה החלשה ביותר באלבום – העריכה:

 

the album should finish with "Swords", but instead peters out over another two tracks, and you can’t help wondering why.

war6/8

זהו אחד הקטעים המעניינים באלבום הן מבחינת מקצב והן מבחינת המבנה המינימליסטי המהפנט בו.

אין ספק ש war6/8 הוא יצירה מוזיקלית ששואבת את השפעותיה מהמוזיקה האפריקאית ותרבות התוף המסופוטמית: זהו קטע קצבי לחלוטין, חסר כמעט כל מאפיין מלודי והרמוני.
הקטע נבנה "מלמטה", ומתחיל בפולס העולה מתוך ה"אדמה", ומוביל את כל הקטע.
כמו במעגל השבטי הפולס מושך לכל אורך הקטע כאשר מסביבו מתחלפים ה"דוברים", אלמנטים ריתמיים שונים הנכנסים ויוצאים אל ומן המעגל, וכל הזמן ישנה בניה למיצוי ושחרור, אל אובדן השליטה.
המקצב המעניין המשלב בתוכו הן את השורשיות האפריקאית והן עולם האלקטרוניקה הרייבי והסוחף אליו נקלעו צמד האמנים הללו. הטראק משלב בתוכו הרבה מרכיבי סאונד הדומיננטיים בסגנון הטכנו הרייבי ומכנס בתוכו מרכיבים רבים מבחינת מבנה השייכים למוסיקה אפריקאית אך אינם שונים כלל וכלל זה מזה.
הביקורות מתייחסות לקטע הזה כאל אחת הרצועות הפחות טובות באלבום:
על פי MELODY MAKER: " The only weak link here is "6/8 War"... , במגזין Q יש אפילו הסבר למה: 6/8 War is lumpen techno slowed down by a belligerent drum track, ואילו במגזין UNCUT ישנו סיכום של הקטע במשפט וחצי:
 

What you don’t perhaps expect are the dull moments: "6/8 War", which is just a clash of beats and bass with a few special effects over the top. You expect more.
 

אולם לדעתנו, כמו שהראנו למעלה, הביקורות האלה מפספסות את העיקר ואת המהות האמיתית של הקטע, שאולי אינו "מסחרי" כמו AFRIKA SHOX ו PHAT PLANET או חדשני כמו DUSTED לאוזניהם של המבקרים. אך על אף המינימליסטיות ואולי בגללה, יש כאן יצירה ששווה האזנה מעמיקה.


Rino’s prayer

לכאורה קטע סיום הולם, אמביאנטי ואוורירי, המשתמש בקולו של הווקאליסט Rino Della Volpe הצפון אפריקאי, אולי קצת פחות מדי כפי שטוען המגזין Q, אבל בהתאם לשם הקטע, זוהי תפילתו של רינו, ולא שירו...
הקטע מתחיל במה שמזכיר יותר סצנת זריחה מדברית מעל לעיר בסהרה, גולש מהר לעבר מחוזות "אלקטרוניים" יותר, והסצנה שמולנו הופכת מזו של אותה עיר מדברית, לעיר עתידנית אפילה ומנוכרת.
לכאורה קטע סיום הולם, מהסיבה הזו בדיוק, השינוי שעובר הקטע כמעט ומבקש שיבוא אחריו קטע המשך, אחד מאותם קטעים עתידניים שלפטפילד הראו לנו שהם מתמחים בהם בצורה כל כך משכנעת, ולכן אנחנו מסכימים עם הטענה שעלתה קודם, שעדיף והאלבום היה מסתיים עם SWORDS, והרצועה הזו הייתה מייצרת מעין אתנחתא אי שם באמצע האלבום.
בכל מקרה, מדובר ביצירה מהפנטת, שאולי לא מוקמה בצורה הטובה ביותר, אבל משתקפים בה כל הרעיונות והעקרונות שליוו את כל שאר הקטעים באלבום: הפולס, עבודת הסאונד המושקעת, הצבע הנמוך והבאסי יחד עם הפרפקציוניזם והדקדוק של לפטפילד.


נראה כי LEFTFIELD עשו זאת שוב, Rhythm and Stealth  הוא אלבום מוקפד ומהוקצע ועם זאת סוחף ומעניין עם מידה מספקת ולא מוגזמת של מסחריות. עכשיו אפשר לנוח בשקט... או שמא..
בפוסט הבא נדע מה עלה בגורלם של הצמד האנגלי אחרי שנים של יצירה משותפת.
 

המאמר נכתב במסגרת קורס פרספקטיבות מוזיקליות ב- "Muzik” - בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוזיקה", בהנחיית עמית הכט 

השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות