הרשמה לניוזלטר
מידע והרשמה ל -Muzik
שם
טלפון
מייל
נושא
שלח
Enjoy Your Rabbit - ניתוח האלבום חלק א'
אבישי אפרת
| ראשון | 09.10.11 |
Enjoy Your Rabbit - ניתוח האלבום חלק א'
חלק שלישי מתוך עבודת המחקר של אבישי אפשרת על Enjoy Your Rabbit של Sufjan Stevens
 

"ארורים הם האומרים את הדברים המקוריים והמבריקים שלנו לפנינו". (אאליוס דונאטוס)
 
הטראק Year of the Asthmatic Cat פותח את האלבום וכמו זה שסוגר את הדיסק, מהווה הקדמה ומעטפת לרצף הפנימי וההמשכי שמרכיב את עיקר היצירה (song cycle – רצף הנועד להישמע כמקטע רציף).בבואנו לנתח את השירים מבחינה סגנונית ותכנית, יש לשים דגש על רצונו של סטיבנס להתבטא בעזרת ההשפעה של המוזיקה האלקטרונית, העובדה שהאלבום נעשה במשך יותר משנתיים  
והעובדה שערך את החומרים ועיבד אותם בעצמו – סטיבנס מעוניין להיות בשליטה בכל האספקטים של יצירתו. אין ספק שכאמן שלרוב מקוטלג כסוג של פולק, תפיסתו של סטיבנס שהוא "יותר מרק כותב השירים" היא ייחודית – מאבות ה-singer songwriters למיניהם כגוןWoodie Guthrie, Pete Seger או ניל יאנג ובוב דילן ואפילו כותבים בתת זרמים עכשוויים כגון דניאל ג'ונסטון או אליוט סמית' לא השתרעו על פני כתיבת שירים, עריכה, נגינת רוב הכלים בתקליט והיאחזות בקונספט תוכני כמהות תוכנית המשמעותית היחידה באותה הצורה המוגדרת והמאפיינת את סטיבנס.
במידה מסוימת (ועפ”י דעתי), ניתן להקביל את תפיסתו של סטיבנס ב-enjoy your rabbit לתפיסת כתיבת השירים של מה שמוגדר כ-outsider music – כותבים כמו דניאל ג'ונסטון, סיד בארט ובריאן ווילסון -
 "Greater individual control over the final creative" product either because of a low budget or because of their "inability or unwillingness to cooperate" with modifications by a record label or producer.”[1]
 
1. "Year of the Asthmatic Cat":
הטראק הראשון והקצר בדיסק. בעוד שמהות הקטע היא שימוש מעטפת תכנית, מדובר בכעשרים שניות המציגות בפנינו את העולם הצלילי הבסיסי שסטיבנס ישתמש בו בהמשך ומשמשות כריכוך מסוים לקטע הבא.
 
2. "Year of the Monkey":
 
סופיאן מתחיל עם נסיונות לזעזוע. קטע זה משלב בין תפיסת שימוש בהקלטות שנשמעות לעיתים רנדומליות (בהשפעת תפיסתו של ג'ון קייג') בצורה שיוצרת רצף רגשי ופחות תוכני, כמו Imaginary Landscapes no. 4 של קייג' מ-1951. סטיבנס משלב בין מה שנשמע כסוגי סאונדים שונים בהקשר תזמורתי, תוך שהאלמטים המינימליסטיים באים לידי ביטוי יותר בערוצים השונים בפני עצמם. חשוב לציין כי השימוש בסאונדים האלקטרוניים שסטיבנס בוחר אף מרמזת על השפעה מלה מונט יאנג – העולם הצלילי משתמש בצלילי רקע רבים מעולמנו הטכנולוגי, לרבות המהומים, צלילי חריקת דיסקים וכדומה – סטיבנס לוקח את המהות של מוזיקה קונקרטית (ואף משתמש בביט רפטטיבי מעולם זה): השימוש בכל סוג של צליל כבסיס ליצירה מוזיקלית.
חשוב להדגיש כי קייג' אינו רק התייחסות טכנית כי אם ההשפעה הגדולה על עיצוב הדיסק מבחינה רעיונית בסיסית – קייג', שנודע בתור מעצב על פי "חוקי המזל” (ויש שיאמרו – היכן שהמוזיקה המינימליסטית פוגשת את התפיסה הסוראליסטית של הסוראליזם המאפיינת יצירות כגון “ריבועים המסודרים על פי חוקי המקריות” של ז'אן ארפ) השתמש בקונספט של ספר החוקים הסיני, ה-I Ching בתור בסיס ליצירה, ואין ספק ששימושו של סטיבנס היא אפילו סוג של ציטוט בהקשר זה.  
      
3. "Year of the Rat":
 
סטיבנס עובר למחוזות הכתיבה האפוסית, שללא ספק נשמע כקטע מתוך פסקול ומתייחס לליווי חזותי.
כאן פונה סטיבנס למינימליסט אליו הוא מקושר באופן המובהק ביותר – סטיב רייך. בעוד משטחי הסאונד מזכירים תפיסה חשיבתית הדומה ליצירתו של טרי ריילי, השימוש הקצבי המתנגש של כל הערוצים הוא ללא ספק גלגול והתייחסות לפועלו של רייך. בעוד הקולות הנשימתיים מזכירים את תפיסתו הישירה של רייך ביצירות כגון
music for 18 musicians, לא מדובר בציטוט ישיר וחופף כמו יצירתו המאוחרת יותר של סטיבנס "Out of Egypt” מאלבומו המאוחר (והנודע) יותר Illinois, אשר ללא ספק מצטטת את הנושא של רייך מ-Different Trains בהקשר היסטורי של העם היהודי כנושא מקשר. אם ב-Out of Egypt מדובר בטראק שנשמע ממש כמו של רייך (באלבום שנשמע כמו של סטיבנס) הרי סטיבנס משתמש בחזונו של רייך כאן כבסיס תזמורי רעיוני בתוך המרקם הכולל.
מעט על חזונו של רייך ומודע הוא נחשב לכה משמעותי בהקשר של הלחנה ותזמור מינימליסטי.
רייך, ביצירות ה-phasing שלו, התעניין באלמנט הבסיסי של ההלחנה, בצורה המשלבת בין החדש לישן – יצירות כגון Piano Phase מבוצעות בצורה חיה על ידי נגנים, וכאן נמצא ההבדל הסמלי המשמעותי בינו לבין טרי ריילי, לדוגמא, שהשתמש בטייפים ואמצעים אלקטרוניים. עצם השימוש בכיתוב של תווים (מצורף מטה) מבטא אמירה – זהו אינו רק ניסוי כי אם הוכחה לצורה הלחנתית של פיתוח שהייתה קיימת מאז ומתמיד ואינה משתקפת בפיתוח נושא קלאסי כפי "הנלמד באקדמיה".
תיווי לדוגמא של Piano Phase של סטיב רייך:[2]


 
 
 
 

כפי שניתן לראות, המרקם משתנה כאשר התנודות הריתמיות בעצם יוצרות סוג חדש של פיתוח נושא כאשר הפעמה הראשונה של קול אחד הופל לפעמה האחרונה של הקול השני.
 
תייוי של פיתוח נושא קלאסי להשוואת גישת הפיתוח הנושאי:[3]
 
 
 
 
סטיבנס משתמש בקצביות וריתמיקה בין הערוצים ומשתמש כהשפעת ה-phasing על המרקם הנוצר כאלמנט של יצירה.
 
4. "Year of the Ox":
 
בטראק זה גולשת ההתעניינות בהדרגה לכיוון פחות מושכל ואקספרימנטלי – הקטע מתחיל בצלילים חוקים כפי ששמענו בהתחלה אך עם הזמן משולבים יותר ויותר צלילים ותפקידים מעולם האלקטרוני – וה-Ambient* ואפילו הפופ רוק (גיטרה ותוף snare), אם כי סטיבנס לא מוותר לגמרי על העולם המושכל.
קטע זה בדיסק מתחיל לשלב אלמנטים שכבר מאפיינים את סטיבנס בדיסקים אחרים (גם בסוג הלחן וההרמוניה ובתזמור – ניתן לדמות את סטיבנס שר את חלק מהמלודיה בקונטקסט הפקתי אחר) אם כי הקווים המוזיקליים מאפיינים של הדיסק עדיין נשמרים.
בהקשר של התייחסותו של סטיבנס לתפיסת הכתיבה מול עולם הסאונד וההקלטה:
 
Sufjan: Honestly, I'm from the generation that's always been recording, from the very beginning. I learned to play the guitar on the four-track. I started listening to music at a time when people were doing recording at home, when the discussion about songwriting correlated to the discussion about producing and engineering. I think that's a description of my generation.
Pitchfork: Do you research music in the way you do for historical facts?
Sufjan: I'm not so involved in how things are created. Often I'm in awe of the sonic quality of a particular moment in a song, like, how did they record this here? What kind of guitar are they using, or how are woodwinds implemented in this arrangement? I never get too involved in technical research, because I'm actually pretty lo-fi. The music is the imperative. It has the upper hand. I think all music, even though it's an abstraction, does motivate a particular meaning. Then it's the job of the musician to honor that meaning and to somehow implement lyrical material that can accommodate that emotional environment.”[4]
 
(הדגשות שלי – א.א.)
 
5. "Year of the Boar":
 
Noise Noise Noise. סטיבנס מנסה לזעזע אותנו כפוליריתמיקה משתנה וצלילים צורמים – הוא מתחיל בנגינת טריטונים (מרווח מוזיקאלי הנחשב כצורם במיוחד) במקצב של ארבעה רבעים המחולק פנימית לדגשים של שלוש שלשות ושתי זוגות. האלמנט המפתיע היחיד (לדעתי) הוא שדווקא כאן אין overtone-ים היוצרים את המרקם הכל כך מאפיין ביצירות שהקטע הזה שואב מהן, לדוגמת 100% של Sonic Youth (אפשר להחשיב כהשפעה מאוחרת של לה מונט יאנג, שאחראי במידה רבה בתור מפיק על ה-Velvet Underground, שהשפעתם הניכרת על להקות כמו Sonic Youth הוא ב”מרקם של הרעש”). אנחנו ממשיכים למחוזות הבלגן המאורגן שנפתר רק באקסטזה מתוזמרת אשר מזכירה לנו שמדובר באלבום של סטיבנס (דקה שנייה אל תוך הטראק).    
    
 6. "Year of the Tiger":
סטיבנס משתמש בעולם צלילי שמזכיר את Kid A של Radio head בשילוב עם שירה וסאונד כמעט סימפולי בבחירה הצלילי והעריכה. יש לציין כי זהו כמעט הקטע היחיד שסטיבנס משתף אותנו בקולו (כקול רקע) באלבום. סטיבנס חוזר על פראזת השירה, משחק עם עיבוד הסאונד שלה ברמה של Panning ווליום בזמן שהביט משתנה ברקע.               
בדקה השלישית הטראק הופך למהיר, קצבי ומסחרר – סטיבנס משתעשע למשך חצי דקה עם צלילים במרקם דחוס ומסיים חזרה בשקט אל תוך תחילת הקטע הבא.
 
* Ambient – סגנון מוזיקאלי המושפע בעיקר מהאימפרסיוניזם של באירן אינו ושם דגש על הסאונד והאווירה שביצירה המוזיקלית בהקשר של הצבע והרגש יותר מאשר על תוכן מלודי והרמוני.
 

אלה היו 6 הקטעים הפותחים את enjoy your rabbit, היה בהחלט מגוון. בפוסט הבא האחרון בסדרה, נחתום את התרשמותינו מיצירת המחקר שנעשתה כאן ע"י סופיאן.

המאמר נכתב במסגרת קורס פרספקטיבות מוזיקליות ב - "Muzik” - בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוזיקה", בהנחיית עמית הכט 


[2]          A History of Western Music (7th edition), Donald Jay Grout, W.W. Norton Publishing, 2000
[3]            A History of Western Music (7th edition), Donald Jay Grout, W.W. Norton Publishing, 2000
השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות