הרשמה לניוזלטר
מידע והרשמה ל -Muzik
שם
טלפון
מייל
נושא
שלח
על האלבום It Will End In Tears – חלק אחרון
מיקה מעוז
| שלישי | 28.02.12 |
על האלבום It Will End In Tears – חלק אחרון
חלק שמיני ואחרון מתוך עבודת המחקר של מיקה מעוז על הסופרגרופ This Mortal Coil מבית היוצר של הלייבל 4AD.
אחרי דרך ארוכה, הגענו לסוף הסדרה. בפוסט האחרון נמשיך בניתוח הקטעים באלבום It Will End In Tears ולסיום, סיכום.
רק נזהיר אתכם - זה ייגמר בדמעות...
 
5. Fond Affections
(Rema Rema) BEGGARS BANQUET MUSIC
Mark Cox (The Wolfgang Press), dx7
Martin Young (), guitar, bass, synth


FOND AFFECTIONS

Fond affections are never said.
They're only sung in songs.
I never was naive enough to know when I was wrong.
There's no light at the end of it all.
Let's all sit down and cry.
There's no light at the beginning.
Let's all sit down and cry.
Now it's time to say goodbye.
Now it's being forced upon you.
It's just that person by your side remaining distant.
Now the winter's growing close.
The days are getting older.
I can tell by your face
that your heart is getting colder.
There's no light at the end of it all.
Let's all sit down and cry.
There's no light at the beginning.
Let's all sit down and cry.
 

השיר המקורי שייך ללהקת Rema Rema שהייתה חתומה בלייבל 4AD.
הגרסה של Ivo לשיר הזה היא הרבה פחות פסיכדלית מהמקור, הביצוע הווקאלי הוא ביצוע נשי לעומת המקור.
מבחינת מיקום השיר בתקליט, הוא מסמל רגיעה...
למרות שתחושת האופל ממשיכה ואף מתגברת.
אם עד כה תחושת האופל הייתה כמו עננים המסתירים, שמתפרקים ומשנים צורות, כאן נשמע כאילו הם עומדים דום, תחושת עננה תמידית שאופפת.
המילים שמאפילות עוד יותר את האווירה יוצרות קונטראסט מעניין עם קולה השמימי של אליזבת פרייזר.
Font Affections ממשיך ישירות לקטע הבא The last Ray. שני הקטעים הללו מרגישים קצת כמו צמד שמסמל את אמצע הסיפור...כאשר ב – The last Ray ישנה נקודת מפנה נוספת.
~ 
 
6. The Last Ray
(Ivo, S. Raymonde, R. Guthrie) BEGGARS BANQUET MUSIC
Simon Raymonde (Cocteau Twins), bass
Robin Guthrie (Cocteau Twins), 6 and 12-string el. guitars, e-bow, acoustic guitar 
 

קטע אינסטרומנטאלי נוסף באלבום. כאן קצת מתפזרים העננים. זה מרגיש כמו נקודת מפנה בסיפור, אולי יותר נכון לתאר את זה כמו ה- C part הראשוני באלבום (השני הוא השיר Not me שמגיע בהמשך).

(C part: בשירי רוק זהו הקטע בו נוצר שינוי במבנה השיר, יוצאים מהנושא וחוזרים אליו אחר כך או מסיימים את השיר), אך בשונה מ- C parts בשירי רוק או בכלל ברוב השירים, כאן הוא אינו השיא של היצירה דווקא, אלא רק מציין חריגה מהנושא. The Last Ray מאוורר את האלבום כולו. הגיטרה האקוסטית יותר צלולה מבחינת סאונד. כל האווירה היא יותר נוקשה ופחות מעורפלת. אפשר לומר שזה הקטע היחיד באלבום שממש מסגיר את זה שהוא נעשה בשנות השמונים, וזה בגלל המקצב והסאונד של התופים שהיה נפוץ אז וגם הסינתיסייזר המזייף במעט. מכל הבחינות הוא קצת שונה מהשאר, אפילו מבחינת שמו.

מה שעוד מיוחד בקטע זה שאמנם הפעם השיר נגמר ב – Fadeout אך בסופו יש בווליום מאוד נמוך קטע שירה קצר, שאם מקשיבים טוב טוב זה חלק מהשיר הראשון (kangaroo). לא ברור לגמרי אם זה לאורך כל הקטע איי שמאחורי כל הסאונדים בווליום מזערי, או שזו דרכו של המפיק לסיים את הקטע בצורה מיוחדת ולסמל את החצי? או נקודת מפנה? או אולי מעגליות?

מיד לאחר מכן יש דממה מוחלטת של 15 שניות שמעבירות לשיר הבא.
~ 
 
7. Another Day
(Roy Harper) WARNER BROS. MUSIC
Elizabeth Fraser (Cocteau Twins), vocals
Gini Ball, violin
Martin McCarrick, cello, string arrangement
 

ANOTHER DAY

The kettle's on, The sun has gone, another day.
She offers me Tibetan tea on a flower tray.
She's at the door, she wants to score.
She really needs to say.
I loved you a long time ago, you know.
Where the wind's own forget-me-nots blow.
But I just couldn't let myself go.
Not knowing what on earth there was to know.
But I wish that I had 'cause I'm feeling so sad.
That I never had one of your children.
Across the room, inside a tomb, a chance has waxed and waned.
The night is young, why are we so hung up in each other's jeans?
I must take her.
I must make her while the dove domains.
And feel the juice run as she flies.
Run my wings under her sighs.
As the flames of eternity rise.
To lick us with the first born lash of dawn.
Oh really my dear I can't see what we fear.
Standing here with ourselves in between us.
And at the door, we can't say more, than just another day.
And without a sound, I turn around, and walk away
 

השיר המקורי שייך ל - Roy Harper, זמר רוק/פולק אנגלי שהתחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בשנות השישים. ידוע כנגן גיטרה עם סטייל מיוחד, ומוכר גם בעקבות ביצוע עם הפינק פלויד לשיר Have a Cigar.

הגרסה המקורית (לפחות האקוסטית) נשמעת ממש כמו בלדת פולק יפה וצלולה. הטקסט אומר הכל בפני עצמו. גם כאן הבחירה של Ivo הייתה קול נשי וקישוטים ווקאלים בסופי משפטים.
~ 
 
8. Waves Become Wings
(Lisa Gerrard) COPYRIGHT CONTROL
Lisa Gerard (Dead Can Dance), accordion, vocals 
 
~ 


 
9. Barramundi
(S. Raymonde) BEGGARS BANQUET MUSIC
Simon Raymonde (Cocteau Twins), guitars, dx7
Lisa Gerrard (Dead Can Dance), looped accordion 
 
ברמונדי זה גם שם של דג
מבחינת הפקה באמת יש סאונד של ים ברקע
קצת מוזר אחרי השם של השיר הקודם שמדבר על מעבר בין גלים לכנפיים ועכשיו בעצם  חוזרים אל הים ואל הגלים. זה מטשטש את סיפור האלבום ויוצר מסתורין נוסף, כמו חלק לא מובן בסרט שמתבהר רק אחר כך עם השתלשלות העניינים.
בסופו של הקטע הזה (שוב) יש מן קטע שנשמע כמו השיר השני באלבום (Song to the siren) בווליום מאוד נמוך (מה שיכול לרמז בעצם על עוד איזושהי נקודת מפנה או שינוי כלשהו) ואז נגמר הקטע בסאונד של גלים שקטים שתופרים את "ברמונדי" לשיר הבא.
~ 
 
 
10. Dreams Made Flesh
(Lisa Gerrard) COPYRIGHT CONTROL
Lisa Gerrard, (Dead Can Dance), yang t'chin, vocals
Brendan Perry (Dead Can Dance), bass drive, drum 
 
מבחינת הסיפור של האלבום, זהו הקטע המותח ביותר. הטראגי ביותר, היפנוטי, מארץ רחוקה,  מרגיש כמו טרנספר למימד אחר (המימד של ליסה ג'רארד).
מבחינת סאונד הוא דיי מינימליסטי.
ליסה ג'רארד שרה בשפה משלה, לקטע אין מילים כתובות למרות שנשמע כאילו יש.
~ 

 

11. Not Me
(Colin Newman) COPYRIGHT CONTROL
Robbie Grey (Modern English), vocals
Manuela Rickers (Xmal Deutschland), guitar
Robin Guthrie (Cocteau Twins), guitar
Simon Raymonde (Cocteau Twins), bass

NOT ME

It may be as you say.
I'll admit.
But you don't sound convinced.
Between the surface you and the surface me.
You didn't touch me.
It may be as well that,
I didn't see the point.
You didn't touch me
I suppose it's just hollow.
No idea-no spark.
When I thought that in order to survive.
You need to touch me.
All of the me's.
 

מבחינת מיקום השיר והבחירה שלו, הוא מפתיע, והוא נשמע כמו הצעקה האנושית של כל התקליט, כלומר חזרה לאדמה. כשמגיע השיר הזה, זה מרגיש כאילו עד עכשיו היה פה מן תהליך בריאה של האדם. מהשיר הראשון ואיך שהוא נולד, מדבר בקושי, עירום עצוב, אפלולי, חסר אונים, לא מסוגל להביע. מה שבטוח השיר הזה מסמל את ההפסקה של כל זה.
כמו תהליך התפקחות.
חזרה לשורשים, חזרה לנורמה. (גם מבחינת סאונד וז'אנר מוסיקלי), יציאה מאווירה לאמירה, חזרה לאנושיות, לכעס.
וכל זה קורה שוב במן C part שמסיים את האלבום.
בדיוק רגע לפני השיר האחרון שמסכם סופית את הכל.
~ 

 
12. A Single Wish
(S. Raymonde, S. Young, G. Sharp)
MIDNIGHT MUSIC, COPYRIGHT CONTROL, BEGGARS BANQUET MUSIC
Gordon Sharp (Cindytalk), vocals
Steven Young (), piano
Simon Raymonde (Cocteau Twins), gizmo, dx7
 
הרגיעה.

(מרגיש כמו הכתוביות של הסרט...)

והמשפט המסכם:


 
"...It'll end in tears"
 
~

ולסיכום:
 
"I followed my interests...

Ivo explains,

"I was at the right place at the right time...."
 
 
הדבר הראשון שמרגישים כשמדברים על This Mortal Coil, זה את משהו הפנימי הזה. שלא ברור לגמרי מה זה אומר. או מה בדיוק קורה שם, אבל אפשר להרגיש את זה. מסתבר שמדובר בגרעין חזק שנוצר ע"י המפיקים פרייר וראסל, משהו שמעביר תמצית כל כך חזקה שלפעמים לשמוע את האלבומים האלו זה ממש יותר מידי. זו הייתה כוונתו המדויקת של "המשורר", Ivo:
 

"It is very much over. It's not going to carry on. I wanted to put out a limited edition to tie the whole thing together and say, `That's what it was.'"


לאחר מחקר מופשט באינטרנט, וניסיון כל הזמן להבין ולעקוב אחרי העץ המשפחתי של AD 4, הגעתי בדיוק למסקנות שאותן הרגשתי כששמעתי את האלבום It'll End In Tears"" לראשונה ובכל פעם עוד יותר. מדובר ביצירה אומנותית הרבה יותר רחבה ממוסיקה. זה נוגע בכל תחומי האומנות,

מהמדיה הויזואלית שכוללת גם עיצוב מרשים וגם בדמיון שמתפתח עם כל רגע של האזנה, נוגע בחיים, נוגע במוות. נוגע בבן אדם ובמניעיו הנמוכים יחד עם סאונד שמימי גבוה. נוגע בדואליות שכל בן אדם יכול להתחבר אליה, משרטט את איך שהמחשבה מתנהלת בתוך הבן אדם. חושף את הערמומיות שבתשוקה, את המתח הבלתי פוסק, את הרצון למות והרצון לחיות. וכל זה במוסיקה? כן.

מכאן אני חותרת לזה שקמה חברת תקליטים באותה תקופה שידעה לעשות משהו שונה. אני מאמינה שהרבה זה עניין של מניעים. Ivo, שבכלל לא בא מרקע של מוסיקה, בא מרקע של חזון ואהבה גדולה לתחום, מצטייר כבנאדם ששואף לעשות משהו גדול יותר מעצמו. הוא הצליח לקחת אמנים רבים שכמעט כולם הושפעו מסצנת הPאנק והכאסח של אותה תקופה, והוא ידע לכבד את הסצנה הזו ולהשתמש בה, מה שיעזור לו לחבר אליו קהל ובכל זאת לבחור את האמנים המעניינים ולהוציא מהם משהו אחר שמוסיף עוד קו לציור המופשט והצבעוני של AD4, ושעושה את הלייבל הזה למשפחה. אני חושבת שזו הגדולה של הלייבל ושל This Mortal Coil. Ivo ידע לחלום, ולתת למאזין שלו לחיות את החלום.

הוא בעצמו אומר שלא שינה לו כלום חוץ מזה שהוא הרגיש שהוא חייב לעשות מה שהוא חייב לעשות.

וזו התשובה לשאלה, איך זה שכל שיר כל כך חזק? איך זה שהכל כל כך תובעני, עד מייאש? שסאונד לא מתפשר, שזה מרשים ומיוחד ברבדיו... וכן לפעמים חונק, אך לא סותר את העובדה שמשהו גדול נעשה.


טענתי היא, שהאלבום "It'll End In Tears":

1.מתמצת את מהות הלייבל AD4.

2. מתמצת את הסאונד של שנות השמונים ואת כל הז'אנרים שהיו חזקים באותה תקופה.

3. מתמצת את ההשפעות ויכולת האיסוף של Ivo מכל אחת מהקטגוריות הנ"ל, את התמצית שלהם, יחד עם החזון שלו לעשות משהו אחר.


התרכובת המתומצתת שנתפרה ביחד, יצרה משהו אינדיבידואלי, חדש ומורכב, עמוק ברבדיו כשבתוכו:

טקסטים מיוחדים, עם מוזיקה שמצליחה להוציא את ההקשר שלהם ובו זמנית לדבר אותם ישירות.

אנשים מיוחדים שניתנה להם דרגת חופש ויצירתיות, וסאונד שתופר את כל החלומות יחד.

ולכן זה לא Dream Pop, או Gothic Rock, כמו שבכל תקופה המציאו לזה שם חדש,

אלא זו הבנה של מה מוזיקה יכולה לעשות ויצירה של ההבנה הזו בלי התפשרות.

וזה מה שהופך בעיני את הפרויקט This Mortal Coil כולו (ואת האלבום הראשון בפרט) להיות יצירת מופת ייחודית שתקפה עד היום.

" The hope is that every record you put out is going to be like the Velvet Underground-that they'll still be completely exciting to somebody 30 years later."
 
מתוך ראיון עם איבו ב- 1999

היום, 30 שנה אחרי שיצא האלבום "It'll End In Tears", הוא עדיין מרגש בעיני.

Ivo הוציא שני אלבומים נוספים עם This mortal coil , בהרכב של אנשים שהשתנה בכל פעם:


Filigree & Shadow בשנת 1986


Blood בשנת 1991


וסט בוקס של שלושת האלבומים יחד עם דיסק שכולל את השירים המקוריים של האמנים להם עשו קאברים.


בשנת 1998 יצא האלבום הראשון של The Hope Blister-

שגם אותם הקים Ivo בהשראת This Mortal Coil, והם מהווים סוג של המשך.


בשנת 1999 מכר Ivo את הלייבל

חזרה ל - Beggars Benquet, ופרש מתעשיית המוסיקה.


אז אני חושבת שתקוותו התגשמה.


המאמר נכתב במסגרת קורס פרספקטיבות מוזיקליות ב- "Muzik - בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוזיקה", בהנחיית עמית הכט



לכל הפוסטים בסדרה:

חלק ראשון:  4AD - This Mortal Coil - חלק ראשון

חלק שני: על הלייבל 4AD ועל Ivo Watts Russell

חלק שלישי:  4AD - המשך סקירת הלייבל

חלק רביעי: This Mortal Coil

חלק חמישי: הסופרגרופ שמאחורי This Mortal Coil

חלק שישי: על האלבום It Will End In Tears

חלק שביעי: על האלבום It Will End In Tears – המשך

חלק שמיני: על האלבום It Will End In Tears – חלק אחרון
 

השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות