הרשמה לניוזלטר
מידע והרשמה ל -Muzik
שם
טלפון
מייל
נושא
שלח
סשה ארגוב והמלרע
ליטל שליט
| שני | 31.10.11 |
סשה ארגוב והמלרע
חלק שני מתוך עבודת המחקר של ליטל שליט על השפעות צרפתיות על המלחין סשה ארגוב.
בפוסט הקודם סיפרנו לכם על מטרות עבודת מחקר זו ועל הרקע שהביא את ליטל לכתוב אותה. כעת אנחנו מתחילים בניתוח מעמיק המחולק לשני חלקים. בפוסט זה נעסוק בחלק הראשון – ההתמודדות של סשה ארגוב עם אופיה המיוחד של ההברה בשפה העברית.
 
עברית שפה קשה:
כדי להכנס ולעמוד על ה"מלרעיות" המאפיינת לדעתי את קו ההלחנה של סשה ארגוב, עלי להקדים ולהזכיר לקורא את האופי המיוחד של ההברה בשפה העברית שהיא ודאי ידועה לחלק מכם והיא:
המשקל הפואטי של המילה בנוי משני מרכיבים: מספר הברות, והטעמה. הטעמה פירושה היכן נופל הדגש הווקלי במילה, אם בתחילתה ההטעמה נקראת מלעיל ואם בסופה ההטעמה נקראת מלרע. הטעמה מלרעית, שהיא המקובלת ובשימוש יותר היום בשפה העברית נקראת "הברה ספרדית", הברה מלעילית נקראת "הברה אשכנזית". דוגמא לשיר שהברתו אשכנזית היא ההמנון הלאומי "התקווה". כאשר נדקלם את מילותיו, נבחין כי ההטעמות הופכות באופן אוטומטי למלרעיות בניגוד לאיך שהן מושרות ושגורות בפינו. מספר הברות מתייחס למספר התנועות[1]; במילה עצמה. דוג-מא, במילה זו יש שתי הברות והיא בעלת הטעמה מלרעית.
היחס בין המשקל הפואטי של המילה לבין המשקל המוזיקלי נעשה על ידי מלחינים בצורה טבעית ובדרך כלל בתיאום בין אחד לשני. כלומר, הדגש המלודי בפראזה מוזיקלית יקרה עם ההטעמה. למשל בלחן של סשה ארגוב את הטקסט: "שמרי נפשך" של נתן אלתרמן הצליל הכי גבוה בשיר נופל על ההברה האחרונה והמודגשת של המילה "לכאורה" בפזמון. מכאן שיש תיאום בין המשקל הפואטי למשקל המוזיקלי. עם זאת, נטייתו של סשה ארגוב, בתור מלחין שמתייחס למילים כמה שמנחה את הלחן, היא להעצים את הניגוד בין המשקל המוזיקלי לפואטי בצורה מעודנת שמחזקת את המשמעות המילולית של הטקסט מצד אחד ומקדמת את הלחן מצד שני. בהיווצרויות מתח אילו אדון בהמשך.
המלרעיות בשפה הצרפתית:
השפה הצרפתית, היא שפה מלרעית גם כן, אך בניגוד לעברית ה"מלרעיות" שלה יותר בולטת משמיעה כיוון שהמבטא הצרפתי והיחס למילה הוא כזה שכל התנועות וההברות מתקצרות לעומת ההברה האחרונה והמודגשת של המילה. לדוגמא: המילה par-ler, שפירושה לדבר בצרפתית, ההברה הראשונה נהגית בצורה קצרה יחסית ולא כמו שבעברית הוגים את האות א. ההברה האחרונה ארוכה יותר ומוטעמת, כך שעל אף העובדה שמדובר בשתי תנועות ארוכות עדיין הראשונה נשמעת פחות ארוכה מהשנייה.  בתקופת השנסונים[2]"Ne me quite pas", ("אל תעזבי אותי"), בחר לתת דגש מלודי לכל סוף משפט בהברה האחרונה. בצרפת, מלחינים רבים העניקו משמעות נוספת למילים על ידי יצירת מתח בין מלודיה למלל. למשל סרג' למה, שהלחין את השיר
הדיבור המהיר של השפה הצרפתית בא לידי ביטוי גם בשירה והיא הופכת לרצ'יטטיבית[3], כלומר חצי מדוברת חצי מושרת, או מושרת במנעד יחסית צר. זוהי נקודת חיבור נוספת בין אופי השפה הצרפתית ללחניו של סשה ארגוב, שמשתמש ברצ'יטטיב על מנת להעצים מתח טקסטואלי. דוגמא טובה לכך היא השיר "שמרי נפשך" בו המילים נשמעות כאילו רודפות אחרי עצמן על מנת להספיק להיאמר בהתאם למלודיה עליה הן יושבות. הפזמון לעומת זאת מרווח מבחינת המנעד וגם הרמונית מה שיוצר ניגוד בין הבתים לפזמון.
 דבר דומה אפשר למצוא בשנסון של סרג' למה – "Malade", "חולה", בו הבתים מצומצמים והפזמון מרווח ונותן את תמצית השיר כאשר הוא חוזר על המילה חולה על מנת להעביר את המסר בצורה חד משמעית. סשה ארגוב בפזמון חוזר על המשפט: "עד אם ננוח ונישן". החזרה הזאת על מילים היא מאוד לא אופיינית לו, ומטרתה במקרה זה היא לחזק את המשמעות המילולית ולהראות שמדובר בשנת עולמים – מוות.
המלרעיות אצל סשה ארגוב:
הדרכים בהן סשה ארגוב נותן דגשים מלרעיים למילים ולמלודיה הן מיוחדות וחמקמקות. הדרך הראשונה היא על ידי שבירת הסימטריה הפואטית.
בשיר "וידוי", מילים של אלכסנדר פן יש דוגמא מובהקת לכך בכמה מקומות. השיר בנוי בצורה כזו שכל שורת טקסט נחלקת לחמש פעמות, כאשר הפעמה האחרונה היא הפסקה ומכילה קדמה של השורה הבאה.
      1         2     3        4    5           
מעילי הפשוט ופנס על הגשר
            1        2      3           4     5
ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם
          1     2          3         4     5
כך ראית אותי ראשונה התזכור?
 
משימה לא פשוטה היא לנסות להלחין טקסט שבצורה טבעית בעל על משקל מחומש. סשה מצא פתרון יצירתי כאשר יזם הפוגות  שיוצרות סימטריה בשורות הראשונה והשלישית. בשורה הראשונה המילה "פנס" מקבלת שתי פעמות ולפעמה החמישית נוספות עוד שתיים שבהן יש תפקיד פסנתר. כך נוצר משקל מרובע. אותו דבר קורה בשורה השלישית אך במקום אחר ולא צפוי.  תפקיד הפסנתר מגיע בפעמה הרביעית אחרי המילה "ראשונה" וההברה השניה במילה "התזכור" מורחבת.
 
      1       2      3 4          5 6 7 8
מעילי הפשוט ופנ - ס על הגשר * * *
 
          1     2         3 4       5 6 7 8
כך ראית אותי ראשונה  * התזכו - - ר?
 
בשורה השניה, סשה ארגוב משאיר את חוסר הסימטריה כך שהיא מקבלת 7 פעמות כולל תפקיד הלווי של הפסנתר. 3 הדגשות אלו משרתות את הטקסט בצורה נהדרת (המילה פנס, מקבלת אלומה של אור, הזכרון, מקבל משך וממשות). בנוסף, שלושה דגשים שונים בשלוש שורות שונות תורמות למלרעיות המלודיה ולדגשים בסופי המשפטים. בשורה הראשונה מודגש סוף המשפט על ידי הפוגה שמגיעה לפניו ומחזקת אותו. בשורה השניה, חוסר הסימטריה גורמת למאזין להיאחז בהטעמה המקורית של המשפט והיא במילה האחרונה "גשם". בשורה השלישית ישנה מתיחה של המילה האחרונה שנותנת לה דגש ישיר.
 
באמצעות לחן זה ארגוב מצליח לדלג על שתי בעיות עיקריות במשקל הפואטי של המילים. הראשונה היא אי אחידות בהברות. בשורה 1 ו 2 יש 13 הברות, בעוד בשורה ה3 יש 12 הברות. הלחן גם אינו סימטרי אך בניגוד לטקסט חוסר הסימטריה בא לידי ביטוי בשורה 2 ולא בשורה 3. בעיה נוספת היא  ששורה 1 ו 2 מסתיימות במילים בעלות הטעמה מלעילית בעוד שורה 3 מסתיימת במילה בעלת הטעמה מלרעית. הדגשים המלודיים שגורמים להברות אלו להשמע מלרעיות פותרות בעיה זו. דרך טובה לשמוע את זה היא לנסות להקשיב למילים כמי שאינו מבין עברית ולראות שהמילים "גשר" ו"גשם" נשמעות מלרעיות כאשר מושרות עם הלחן. חשוב לציין שהתופעה קוראת גם מכיוון שיש במלודיה אפוג'יטרה[4] מהצליל סי ללה. לה, הוא הפתרון כיוון שהוא צליל המדרגה הראשונה של הסולם. צליל זה נופל על ההטעמה השנייה והלא מודגשת של המילים גשם וגשר ולכן הן מקבלות ביטוי מלרעי באופן מלודי.
 
בשיר "שמרי נפשך", שהלחין ארגוב למילותיו של נתן אלתרמן, נוצרים דגשים מלרעיים בצורה אחרת ומעניינת לא פחות. בבתים אין התערבות במקצב הטבעי של המילים פרט להובלה של תפקיד פסנתר משורה לשורה. המילים כבר מכתיבות משקל דומיננטי וסוחף כיוון שיש המון מלל. הדרך בה מעניק ארגוב מלרעיות למילים היא כאשר נותן דגשים מלודיים למלים בסופי משפטים, גם כשמדובר במילה עם הטעמה מלעילית – "חייך". הבחירה לצייר את הקו המלודי בצורה שבה לפני הברה מודגשת יש צליל גבוה יותר מהצליל המודגש אינה מקרית. ארגוב מתמקד בצלילים זרים לאקורד שמגיעים לפתרון על הטעמה מודגשת, וכך נותן רובד נוסף לטקסט והוא חוסר היציבות וההיטלטלות הבלתי פוסקת. בנוסף, ארגוב עושה את אותן הדגשות גם במילים לא מלרעיות וכך יוצר יישור קו בטקסט כולו. האותיות בדוגמא מתייחסות לתווים:
 
          F     E
שמרי נפ – שך
 
          G     F
כוחך שמ – רי
 
          E     D
שמרי נפ – שך
 
הצלילים המודגשים מראים על הסולם בו אנו נמצאים. סולם רה מינור. יחד עם ההרמוניה נוצרים גלים קטנים של מתח והרפיה בתוך השורות עצמן וכך יש שמירה על מתח גבוה ויחסים קונטרפונקט ים בין המלודיה להרמוניה. ביחסים אלו אדון בפרק הבא.
 
בפזמון יש שינוי אווירתי היוצר ניגוד בלתי מעורער בין הבית לפזמון. הבית מינורי ומפחיד, בעוד הפזמון מתאר אווירה, מז'ורי ורך. הדרך בה ארגוב שומר על רצף בין הבית לפזמון היא בצורה של יחסים של מינור ומז'ור מקביל, כמו גם שימור התנועה של ליווי הפסנתר. בפזמון סשה מתערב בתנועה הטבעית של המילים ויוצר ריווח ששוב עוזר בהדגשת ההברה המלרעית וסופי משפטים.
ההפוגות בין משפט למשפט מגיעות במקומות מאוד לא צפויים ששוברים את הטקסט והורגים את הרצף המילולי, מה שגורם למאזין לחכות בקוצר רוח עד שיגיע המשפט הבא. בצורה זו המאזין רק רוצה ללכת הלאה עם המלודיה ולהקדים אותה (בניגוד לבית בה רודפים אחריה), מה שנותן דגש לכל משפט שמגיע כאילו הוא האחרון. השבירות הן כדלקמן: (מעבר שורה=שבירה/המתנה להמשך באמצעות תפקיד סולו של פסנתר).
 
זה ערב קיץ לכאורה  
 זה לכאורה רק ערב קיץ טוב
ידוע וישן
שבא לחסד
ולרחמים
לא למורא
ולא לרחש חשדות ודבר אשם
שבא עם ריח תבלינים
ואם נורה אשר תאיר
עד אם ננוח
ונישן...
 
אם סשה ארגוב לא היה שובר ומרווח את המשפטים והיה משאיר את הטקסט המחורז, זה היה נראה כך:
 
זה ערב קיץ לכאורה זה לכאורה
רק ערב קיץ טוב ידוע וישן
שבא לחסד ולרחמים לא למורא
ולא לרחש חשדות ודבר אשם
שבא עם ריח תבלינים ועם נורה
אשר תאיר עד אם ננוח ונישן...
 
בשיר "הוא לא ידע את שמה", שהלחין סשה ארגוב למילותיו של חיים חפר, יש גם כן שימוש בריווח וצמצום הטקסט בצורה האופיינית לארגוב שבה דנתי בדוגמא הראשונה והשנייה. עם זאת, יש בדגשים המילוליים חידוש, שכן בשיר זה ארגוב מפרק את הסדר הטבעי שמכתיב מקצב המלל ברמת במילה. בצורה זו מוציא את הכרונולוגיות של הסיפור שהשיר מספר החוצה. הדרך בה עושה זאת ארגוב היא חיבור של ההברה האחרונה של המילה עם ההברה הראשונה של המילה הבאה. כך נוצרת הטעמה מעניינת: מלרעית, עם זאת על הברות ראשונות של מילים. בשיר הזה ארגוב ללא ספק משתמש במילים כחומר גלם, מפרק ומרכיב את השפה מחדש:
 
ה לך הוא
יום א
חד ב ד
רך ל
באר ש
בע
 
הרוח
מן ה
ים את
ה שי
חים לי
טף
 
לעומת:
 
הלך הוא יום אחד
בדרך לבאר שבע...
 
אם ממש מחברים את ההברות כפי שארגוב חילק אותן נוצרות מילים חדשות לגמרי שאינן קיימות בשפה העברית. ההדגשות החדשות עוברות בצורה כל כך ברורה לאוזן לעומת שירים אחרים משתי סיבות עיקריות: הסיבה הראשונה היא העובדה שמדובר במשקל מילים סימטרי – חלוקה של 4 פעמות במשפט שסשה ארגוב הופך ללא סימטרי. הסיבה השניה היא המלודיה שאינה חוזרת על צלילים ומאפשרת בצורה זו לכל צליל להיות חשוב כמו קודמו והצלילים החשובים נשמעים עקב ההדגשה הריתמית של המילים.
 
נראה כי, הח' והכ', שאילו עיצורים כל כך אופייניים לשפה העברית שמקורה שמית, מתנגשות עם התפיסה השנסונירית של ארגוב במוזיקה. בצרפתית עיצור זה לא קיים ואם הוא מבוטא כפי שהוא, הוא הופך לאות H או K בביטוייה הלועזי. על מנת להמנע מהחיכוך הזה בשירה שהאותיות הגרוניות יוצרות, שובר ארגוב את המילה כך, שהן מתרככות וכך ארגוב פותר את בעיית ההגיה שלהן:
המילה הלך, הופכת להלכו (הלך הוא) וכן הלאה. הכ' בצורה זו היא לא המרכזית בהגייה ונעלמת קצת.
 
הריסוק של המילים משרת את המשמעות של השיר, כיוון שמצד אחד יש את הרומנטיקה ואת הטיול לבאר שבע. מצד שני יש את השבירה ואת הקרב שעומד לבוא. היצירה של מילים חדשות היא המשמעות הנסתרת של הטקסט.- אין באמת רומנטיקה ופסטורליות. ארגוב ממשיך להשתמש באותה השיטה לאורך כל השיר.
 
"הרעות" של חיים גורי.
אם בשירים הקודמים שהבאתי, הנטייה המלרעית יושמה על ידי שבירת הסימטריה של משקל המילה, הרי שבשיר זה נשמרת המלרעיות, על ידי הבלעת המילים המלעיליות כמו חרש ונגב, בתוך חטיבה מלודית אחידה לכל משפט. בצורה זו המילים המלעיליות הן רק חלק מפסוק מוזיקלי מלרעי. השיר עצמו בנוי ממשפטים מלרעיים ומלעיליים לסירוגין. עם זאת ארגוב דואג להשאיר את התחושה המלרעית ולהבליט אותה כפי שציינתי בתחילת הפסקה:
 
                            -
על הנגב יורד ליל הסתיו
                              -
ומצית כוכבים חרש, חרש
                            -
עת הרוח עובר על הסף
                            -
עננים מהלכים על הדרך
 
כל משפט בנוי כפראזה מלודית ארוכה וברורה והדגש הוא בסופה.  גם המילה האחרונה מוארכת ומגיע לאתנחתה. אז, מתחילה שורה מלודית חדשה. בשורות 2 ו4 ישנה בעיתיות כיוון שהמילה המסיימת את הפראזה היא מלעילית ולכן דגש מלודי מלרעי לא מספיק על מנת להשאיר חותם מלרעי. סשה ארגוב פותר בעיה זו על ידי כך שאת שורות 2 ו4 מסיים בירידה מלודית ואת שורות 1 ו3 מסיים בעלייה מלודית. כך משאיר חותם של שורות 1 ו3, אלו המלרעיות.
 
גם בפזמון ישנה הדגשה של המלרע, הפעם פעמיים בכל שורה ולעיתים יש דגש שלישי קטן יותר. אופן הכתיבה החטיבתי מדגיש את סופי הפראזות המלודיות על אף התפנית בין הבית לפזמון (- דגש חזק, . דגש קל):
 
-                           -                  
כבר שנה לא הרגשנו כמעט
-              .           -  
איך עברו הזמנים בשדותינו
 
בשיר "כשאור דולק בחלונך" לחן של סשה ארגוב למילותיו של עמוס אטינגר, יש התמודדות מעניינת עם הואלס. הבחירה הראשונית בואלס יכולה אולי להיות בגלל שמדובר בזוג. יש מונולוג של גבר שמדבר לאישה אבל לא בנוכחותה. מצד אחד יש את האינטימיות של שניהם ומצד שני את המאזין שמסתכל על הזוג מבחוץ. למרות שמקור הואלס הוא וינאי, נשמרת המלודיה הצרפתית והשנסונירית, בגלל החלוקה של סשה ארגוב לא רק את המשקל של השיר כולו למשקל משולש, אלא גם את המשפטים הוא מחלק לשלוש. כך נוצר דגש בסוף כל חטיבה, כלומר שלושה דגשים מלרעיים בכל משפט. הטיפול שלו במילים מלעיליות (שומע) נעשית על ידי הארכה כפי שציינתי בשירים קודמים. בשלוש השורות הבאות יש אף חזרה על אותו צליל בכל הדגשה.
 
 1
כשאור דולק
 2
בחלונך
 3
אני שומע
 
המלרעיות נוצרת על ידי רפטטיביות מלודית ורצ'יטטיביות. השיר מורגש כמדובר ולכן מקבל הדגשות מילוליות במקום הטבעי והמקורי שלהן. זהו אלמנט שעוזר להדגיש את המלרעיות של השפה העברית. הקצב בשיר זה הוא אחיד וסדיר, מה שאינו אופייני לארגוב וכמובן שהרגיש היה חייב לייצר שוב גלים והרגשה של תנועה מתמדת על ידי משקל משולש ולא סימטרי ומלודיה מאתגרת.


בפוסט הבא בסדרה, נמשיך את חקירתנו אל עבר ההרמוניה. ננסה להוכיח שסשה ארגוב שאב השראה בלחניו ממלחינים של מוזיקה צרפתית כאשר עשה שימוש בהרמוניה שצובעת את המנגינה ואת המלודיה כפי שעשו בתקופת האימפרסיוניזם הצרפתי.

העבודה נכתבה במסגרת סמינריון מחקר במוסיקה ישראלית ב - Muzik בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוסיקה בהנחיית ד"ר אורי לשמן


[1]  משקל פואטי – משקל המילה מבחינה בלשנית דקדוקית.
[2]  שנסון – שיר חילוני שהתפתח מימי הביניים עד היום. הכוונה לשנות ה-60 בה היו נפוצים בצרפת והזרם המרכזי במוזיקה.
[3] רצ'יטטיב – סגנון שירה או נגינה שנועד לחכות דיבור. הופיע לראשונה באיטליה.
[4]  אפוג'יטורה – נגינת צליל לא יציב או לא סולמי על פעמות 1 ו 3 והגיע לצליל דיאטוני בפעמות 2 ו4.

השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות