מינימל קומפקט-שורשים ארצישראליים בניחוח ארופאי
שרי דרמון
| חמישי | 01.09.11 |
מינימל קומפקט - שורשים ארצישראליים בניחוח ארופאי
חלק שני מתוך עבודת הסמינריון של שרי דרמון על מינימל קומפקט.
בפוסט זה נחקור את שורשי המוסיקה הישראלית שעליה גדלו חברי הלהקה, ונלמד מה התרחש מבחינה מוסיקלית בשנות ה-80 הן בארץ והן בחו"ל.

 

שורשים ארץ-ישראליים והשפעות אירופאיות - רקע מוסיקלי לתקופה

כך מגדיר קלדרון בספרו "יום שני" את הצליל של המוזיקה הישראלית: " הישראליות יצרה גם היא צליל מזרחי משלה - הוא גלש בקלות אל סנטימנטאליות וקיטש, אבל ברגעיו הטובים אפשר היה לחלץ ממנו גם פאתוס של אנשים שקשרו את גורלם עם המזרח כיוון שגורשו מבתים אחרים". [1]
נושא הסדרה כאמור מתמקד בשילוב של שני ה"עולמות" בלהקה אחת.

כשבוחנים את תרבות המוזיקה בישראל מתחילת הקמת המדינה, כבר אפשר להגיד שיש בה את אותו "משבר זהות" אם אפשר לקרוא לזה כך, שבשילוב של שני עולמות יחד בדומה למינימל קומפקט. התנועה הציונית התאפיינה כבר בראשית דרכה באמביוולנטיות בהקשר של תרבות המזרח. היה לה את הרצון ליצור תרבות לאומית מערבית, שמתכתבת עם המזרח התיכון. לשם כך דגמה התרבות העברית רכיבים "מזרחיים" והכליאה אותם עם רכיבם "מערביים".
התרבות העברית-ציונית שנולדה באירופה שאפה להיות כשאר העמים השייכים לרצף היסטורי אירופי אשר גילו את זהותם הלאומית. היא גילתה את שורשיה העתיקים בתקופת התנ"ך אך המזרחים שהגיעו ממדינות ערב עם מסורת והיסטוריה יהודית-ערבית, לא יכלו להיכלל ברצף ההיסטורי האירופי. באותו זמן התרבות העברית ביקשה להסיר את המרכיבים הערביים מן המוזיקה מצד אחד אך מצד שני התרבות העברית ביקשה לשלול גם את הגלויות (הערביות והאירופאיות יחד כמו שפת היידיש).
בספר שנקרא: "המוזיקה כשליחות ובשורה- אבני בנייה לאסתטיקה של המוזיקה" אותו כתבו מיכל זמורה כהן והרצל שמואלי, עולים המושגים מוזיקה אמנותית (קלאסית) שמתחלקת לשני סוגים: מוזיקה "קלה" ומוזיקה "רצינית". ומוזיקה עממית.
כותבי הספר מבדילים בין שתי סוגי המוזיקה הללו (חלוקה שנעשתה כבר מאז תחילתו של האלף השני לספירה) ועומדים על השוני ביניהם אך יחד עם זה, על כך שהאחד לא יכול להתקיים ללא השני. אחת המסקנות המעניינות שעולות בספר היא שההבדל בין שני הסוגים הללו, הוא בכך שהמוזיקה העממית היא קודם כל תלוית מקום ואילו האמנותית תלוית זמן. עקב כך אפשר להבין שמוזיקה אמנותית היא בינלאומית מכיוון שיש לה שפה שהיא לא תלוית מקום. ואילו מוזיקה עממית היא שפה שלא מושפעת במיוחד מהזמן והיא מאוד מחוברת למקורות האתניים והדתיים שלה. מוזיקה אמנותית היא אינדיווידואלית, פרי יצירה של יוצר בודד לעומת חברה או עם. יש להוסיף שמוזיקה אמנותית אמנם לא תלוית מקום אך זה מונח שנולד במערב והפך להיות כלל עולמי. זו מוזיקה שצמחה משורשי השירה הגרגוריאנית ששמשה את הנצרות. שורשי השירה הגרגוריאנית נעוצים בשירת בית המקדש והנוצרים עוד בהיותם יהודים התרגלו לשמוע אותה ולהשתמש בה. ככל שהמערב קיבל על עצמו את עול הנצרות כך הוא סיגל לעצמו את שפת המוזיקה האחידה שהתלוותה לנצרות.
אפשר להתייחס כעת לאותו משבר זהות שהעליתי מקודם, ולבחון אותו על ידי המוזיקה העממית של ישראל. נשאלת כעת השאלה אם מוזיקה עממית היא תלוית מקום, איך ניתן להגדיר אותה בעם שצמח ממקומות גיאוגרפיים שונים?
כותבי הספר "מוזיקה כשליחות ובשורה" טוענים שמוזיקה יהודית לא הייתה קיימת כאשר העם חי בתפוצות הגולה. אמנם הייתה מוזיקה של יהודים אבל היא נלקחה מהסביבה שבה הם חיו. כאשר העם היהודי היה מפוזר ברחבי העולם הוא לקח כמובן מאליו את ספר התנ"ך אך ניגוני התפילה המקוריים לא שומרו אלא שונו בהתאם למדינה ולסביבה החדשה. בכך כדרכה של מוזיקה עממית, נוצר מצב שהתפילות היו אותן תפילות רק המלודיות היו שונות ממקום למקום.

אפשר לראות במוזיקה העממית הישראלית כהכלאה של שתי תרבויות. בספר מבחינים במוטיב "השיבה" כמאפיין במוזיקה הישראלית; "שיבה מן המזרח הערבי למזרח היהודי, שיבה מן המערב למזרח, שיבה שמהווה חדש אל עבר עתיק".[2]
נראה כאילו המוזיקאים שיצרו בישראל המתחדשת הבינו בצורה אינסטינקטיבית שללא מוזיקה עממית לא יכולה להיות גם מוזיקה אמנותית. לכן המוזיקה העממית הייתה צריכה שימציאו אותה.

מאפיינים למוזיקה העממית בישראל: מילים עבריות שנלקחו מהתנ"ך וסיפורי המקרא, תפניות מזרחיות, שימוש בסולמות המקאם[3] הערביים, ואוירה ים תיכונית אחרת.
ככל הנראה, רק כאשר נבנתה התשתית למוזיקה העממית בישראל, לאחר שגובש משהו שאפשר לקרוא לו ישראלי, התפנו היוצרים להאזין ולהיפתח למוזיקה האמנותית שהיא כלל עולמית ולא תלוית מקום. זה קרה לקראת שנות השישים עם תחילתו של הרוק הישראלי. על כך הקדיש קלדרון בספרו "יום שני" פרק שלם שעוסק במעבר מ"שירי ארץ ישראל" לרוק ועל כך הוא כותב: "רבים החלו לראות ב"שירי ארץ ישראל", לא יופי אלא קיטש, לא עבר ממשי אלא גרסה מיופה וממותקת של העבר, ושל הזהות הישראלית בהווה".[4]


מוזיקה מזרחית והזמר העברי:
מוזיקה מזרחית זהו סגנון מוזיקאלי שהתפתח בישראל שלאחר גלי העלייה של עדות המזרח בשנות ה-50. סגנון המזוהה עם המסורת המוזיקאלית של בני עדות המזרח. בעולם היהודי-מזרחי שלפני קום המדינה, נעשה שימוש בשיטת המקאם במסורות המוזיקאליות של העדות השונות בביצוע מוזיקאלי נוסח התפילות והפיוטים בבתי הכנסת. שימוש במקאמים בתפילות היה נהוג מלבד בישראל גם במדינות טורקיה, מצרים, סוריה ועיראק. עד העלייה לישראל נהגו יהודים מזרחים להלחין את יצירותיהם על פי שיטת המקאמים אך זה נדחק לשוליים.
מוזיקה מזרחית או ים- תיכונית, היא כינוי לז'אנר מוזיקאלי בזמר העברי. ראשיתו של הזמר העברי היה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 ובראשו מספר מלחינים אשר אחראיים לעיצוב התרבות העברית החדשה. מלחינים ששאבו ביצירתם מלבד מקורות מקודמיהם בגולה, גם ממוטיבים במנגינות רוסיות וחסידיות ומפיוטים בבתי הכנסת בגולה. הם שילבו בהשפעות אלו גם סגנון ים תיכוני ששמעו מהכפרים הערביים בישראל.
הזמר המזרחי הישראלי, מושפע ממוזיקה ערבית, תימנית, יוונית, טורקית ומרוקאית וגם מהמוזיקה הארץ ישראלית משנות ה-30 ועד שנות ה-50. מלחין שחשוב לי לציין כמשפיע על הזמר העברי הוא נחום נרדי[5]  מכיוון שהוא הושפע ממלחינים מזרחיים. הוא הלחין הרבה מן השירים של חיים נחמן ביאליק, וברובם קיים שילוב בין המזרח למערב. נראה גם שעתידו של הזמר העברי נקבע כבר בתקופתו של נרדי מכיוון שהמיזוג בין מערבי למזרחי בדומה למיזוג הגלויות שהתחולל אז בארץ משתקף גם בזמר העברי שביטא בצלילים את מה שהתרחש בחיים בישראל.
השירה התימנית כפי שהוצגה בעיקר בפי הזמרת ברכה צפירה, הייתה מקור להשראה ליוצרי המוזיקה הישראלית שברובם עלו מארצות אירופה.
המוזיקה המזרחית הופיעה עם קום המדינה. בתקופה זו הגשת השירה התאפיינה בהדגשה של האותיות הגרוניות ח' ו ע' ובסלסולים תימניים. במהלך השנים המוזיקה המזרחית סבלה מאפליה ממסדית והתנשאות תרבותית ונחשבה לנחותה. בסוף שנות החמישים חלה התרחקות בין המוזיקה המזרחית לבין הממסד ששלט בתחנות הרדיו והטלוויזיה. בתקופה זו המוזיקה המזרחית התפתחה בנפרד מהמוזיקה הישראלית. זה הוליד כל מיני סוגים של דרכי התבטאות כגון- חפלות או ערבי שירה שכללו מוזיקה מזרחית מסורתית אך כנגד זה היה גם את המועדונים של רוקרים מזרחיים. הם היו מוזיקאים ששאפו להיות רוקרים והושפעו מהרוק הבריטי ואמריקאי ופזמונאות צרפתית ואיטלקית אך נודו מהרדיו בשל ההשפעות המזרחיות. בעקבות זאת הם פנו בעיקר לקהל המזרחי והדגישו השפעות אלה ביצירותיהם. דרך נוספת להגיע לקהל הייתה בדוכני הקלטות שהיו בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב או בחתונות.
אין ספק שהמוזיקה המזרחית עשתה תפנית משמעותית משנות ה-90 בכך שהיא חדרה לזרם המרכזי של המוזיקה בישראל תוך כדי שינוי סגנוני המושפע ממבנים הלקוחים מהמוזיקה המערבית הפופולארית בעיקר.
בזמר העברי אפשר למצוא ז'אנרים נוספים כגון: פופ, רוק, ראפ והיפ הופ כל אלו הם ז'אנרים שלא נולדו מתוך השורשים המזרחיים-ערביים של ישראל אלא מושאלים מתרבות המוזיקה המערבית (כל ז'אנר במקור הגיע ממקום אחר לאו דווקא מערבי אלא גם אפריקאי).

כותבי הספר- "מוזיקה כשליחות ובשורה" מנסים להצביע על מוזיקה ששייכת וייחודית רק לתרבות היהודית. הם מוצאים רק תרבות מוזיקאלית אחת כזו שהייתה בגלות מזרח אירופה. היו אלה שירים עממיים ביידיש ובמסגרת "החברה הפטרסבורגית למוזיקה יהודית", שהתקיימה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. חבריה הצליחו לחבר מוזיקה יהודית גלותית ייחודית. לעיירות היהודיות שהיו פזורות במזרח אירופה היה ייחוד של מקום, שפה (יידיש) והווי חיים שלא דמה לסביבתם. בעיירות אלו נוצרו שירי עם שהיו שלהם בלבד עם הווי נגינת הכליזמרים ועל בסיסם נוצרה גם מוזיקה אמנותית.

הסאונד של שנות ה-80:
המוזיקה בתחילת שנות ה-80 מאופיינת בעיקר בשימוש בסינתיסייזרים. בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 כלי הנגינה האלקטרונים נהיו זולים יותר ובכך נגישים יותר. זוהי גם התקופה הראשונה שנותנת מקום לז'אנר של הפופ באותו מידה יחד עם מוזיקת הרוק וצורותיו השונות.
כבר באמצע שנות ה-70 הרוק הוליד תת ז'אנרים חדשים. שניים מתוך הז'אנרים של הרוק שהתפתחו בשנות ה-80 היו ה- "”New Wave והרוק האלטרנטיבי.
"New Wave" זה ז'אנר שמיוחס לכל מוזיקה שהמשיכה את דרכה של מוזיקת הפאנק רוק. להקות ממשיכי מוזיקת הפאנק רוק חולקו לרוב לשתי קטגוריות; אלו שהיו יותר אמנותיות ומאתגרות לשמיעה יוחסו ל-פוסט פאנק ואילו "הגל החדש" היה מוזיקת פופ קליטה ופשוטה.
בשנות ה-80 צמח גם הרוק האלטרנטיבי שכלל תת ז'אנרים של מוזיקה שצמחה מן השוליים או מוזיקת רוק אינדי (עצמאית). ב-1984 צצו הרבה להקות שחתומות בחברות תקליטים עצמאיות, זה מייצג את מה שעתיד לצמוח מאוחר יותר בזרם הפוסט פאנק.
בשנות השמונים רוק אלטרנטיבי נחשב למוזיקת שוליים. הז'אנרים שהתפתחו באותה התקופה, מתחלקים לפי אזורים בעולם ומאופיינים שונה ממקום למקום. בסדרה זו, נתייחס רק לסביבה של אירופה.
בשונה מהרוק האלטרנטיבי שבארה"ב, באנגליה הרוק האלטרנטיבי היה יותר עם נגיעות של פופ ולפעמים אלמנטים של דאנס ומוזיקת מועדונים.
חלק מלהקות הפוסט פאנק שהחלו את דרכן כבר בשנות ה-70 המשיכו גם לשנות ה-80. הלהקה הבריטית"joy division” היא אחת מהן והיא נחשבת ללהקה החלוצה של הפוסט פאנק.
הלהקה פיתחה אסתטיקת סאונד וסגנון משלה . סגנון הנגינה של הלהקה היה מושפע מובהקות מהפאנק רוק. פוסט פאנק בשונה מהפאנק רוק, הוא ז'אנר יותר מאופק ואין בו את הגישה האנרכיסטית שקיימת בשני. הוא היווה בסיס למוזיקת הרוק האלטרנטיבי על ידי כך שהביא את הזעם מן הפאנק רוק וממוזיקת השוליים יחד עם אלמנטים הלקוחים מן הקראוטרוק (בעיקר השימוש בסינתיסייזרים). המונח פוסט פאנק הופיע לראשונה במגזין המוזיקה הבריטי "sounds" כדי להגדיר את הלהקה הבריטית "Siouxsie and the Banshees".
שנות ה-80 בארץ:
בשנות ה-80 בארץ, הגיע גל חדש ושונה מהגל של מוזיקת הרוק הישראלית של שנות ה-70. אותה תקופה נכנס הרוק האלטרנטיבי שהוליד תת ז'אנרים מוזיקאליים. בתקופה זו הייתה סצנה חזקה במוזיקה בישראל, שהביא איתו "הגל החדש" זו הייתה מוזיקת שוליים ומועדון הפינגווין נחשב למקום המרכזי של קהל המוזיקה הזו. זו הייתה תפנית חדשה במוזיקה הישראלית אך ההשפעה של ה"גל החדש" הייתה פחות חזקה מההשפעה של הרוק בישראל של שנות ה-70 שהיה יותר פופולארי.
בשנות ה-80 היו להקות ישראליות ששילבו אלקטרוניקה במוזיקה. להקות כגון: תיסלם, משינה,ובנזין. ואילו האמנים הראשונים שהביאו את הרוק האלטרנטיבי לישראל היו רמי פורטיס, ברי סחרוף, מופע הארנבות של ד"ר קספר, איפה הילד וכו'. 
 

 
[1] ראו בספרו של ניסים קלדרון "יום שני" עמ' 248.
[2] ראו בספרם של מיכל זמורה כהן והרצל שמואלי "המוזיקה כשליחות ובשורה" עמ' 319.

[3] מקאם בתרגום לעברית אומר מקום. שיטה שמבוססת על המוזיקה הפרסית הקלאסית. מדובר במבנה המגדיר מסגרת ביצירה מוזיקאלית במוזיקה המזרחית. לכל מקאם יש התנהגות מלודית אופיינית ובדומה לסולמות שבמוזיקה המערבית הוא כולל סדרת צלילים שגובהם מוגדר על פי המרווחים ביניהם אך בשיטת המקאם בניגוד לשיטה המערבית יש חשיבות לצליל הבסיס של הסולם. 

[4] ראו בספרו של ניסים קלדרון-"יום שני" עמ' 347.

[5] נחום נרדי הינו מלחין שעלה לישראל ב-1923 עם העלייה השלישית. בארץ הוא נחשף למנגינות של עדות המזרח והלחין עם שימוש במוטיבים מזרחיים במוזיקה מערבית. רבים משיריו הולחנו או עובדו בהשראתה של הזמרת ברכה צפירה שנחשבת לזמרת חלוצה בזמר העברי. 
 

העבודה נכתבה במסגרת סמינריון מחקר במוסיקה ישראלית ב-Muzik בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוסיקה בהנחיית ד"ר אורי לשמן


 

לכל הפוסטים בסדרה:

חלק ראשון: מינימל קומפקט | זהות ישראלית ואופי בינלאומי

חלק שני: מינימל קומפקט-שורשים ארצישראליים בניחוח ארופאי

חלק שלישי: מינימל קומפקט - הלהקה החופשיה ברוחה 

חלק רביעי: Raging Souls - ניתוח האלבום חלק א'

חלק חמישי: Raging Souls - ניתוח האלבום חלק ב'

השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות