הרשמה לניוזלטר
מידע והרשמה ל -Muzik
שם
טלפון
מייל
נושא
שלח
מיילס דייויס האיש עם החצוצרה!
גל רודיטי
| רביעי | 28.09.11 |
מיילס דייויס האיש עם החצוצרה!

מיילס דייויס האיש עם החצוצרה

חלק ראשון מתוך עבודת המחקר של גל רודיטי על האלבום Get up with it של Miles Davis.
"I want to keep creating, changing. Music isn't about standing still and becoming safe."
M. Davis

בסדרה זו נעסוק באלבום השנוי במחלוקת - 'Get up with it' על היבטיו שונים, ובמי שיצר אותו, אחד היוצרים החשובים של המאה ה - 20, Miles Davis.
ננסה להבין מדוע 'Get up with it' הינו חלוץ שהקדים את זמנו ושהעיז לקרוא תיגר על עקרונותיו המהוגנים של עולם המוסיקה דאז ועל כן לא התקבל ביתר אהדה בתקופה בה יצא.
 

מיילס דייויס - ביוגרפיה
 

מיילס דיואי דייויס ה - 3 הינו מהמוזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה - 20. הוא אחראי לכמה מההתפתחויות המשמעותיות במוזיקת הג'אז ובמוזיקה בכלל. כחצוצרן, הטביע מיילס את חותמו הייחודי בשימושו בשתקים במהלך נגינת הסולו ובפיתוח הסאונד האופייני שלו בעזרת ה - Harmon mute.
הוא ניגן ברגיסטר נמוך ובטון יפהפה. עם השנים ביסס מיילס את סיגנונו והחל לנגן מהר יותר וברגיסטר גבוה יותר. הנגנים שניגנו איתו החלו להקים הרכבים משלהם והוא המשיך להתפתח בהתאם לרוח התקופה בהחליפו את ההרכב הכלי או הנגנים בהתאם לכיוון אליו שאף ללכת.
דייויס, ששנות ה 60-70 היו עשור פורה מבחינה מוזיקלית עבורו ויצירות מכוננות כמו IN A SILENT WAY & BITCHES BREW מאחוריו, ניסה ליצור באלבומו Get up with it מעין סיכום לכל מה שהשתולל בראשו באותה תקופה: האלקטרוניקה של שטוקהאוזן, הפאנק הרפטטיבי של ג'יימס בראון, הגיטרה הפסיכדלית של ג'ימי הנדריקס והאילתור החופשי של אורנט קולמן - כל אלו בשילוב עם מה שהוא כינה "קטע אפריקאי" (עיסוק ב call response, דגש על ריתמיקה ואנרגיה). ישנו דגש על האספקט האלקטרוני כאשר הסאונד הוא מאוד גולמי. רוב רובו של האלבום מנגן דייויס על אורגן כאשר ישנם שלושה קטעים בהם אין הוא מנגן בחצוצרה כלל. אין ספק שזהו מהלך חתרני כשמדובר באדם שבילה למעלה מ - 30 שנים בנגינה אינטנסיבית על חצוצרה ופלוגלהורן. שנים אלו היו שנים קשות עבור מיילס ברמה האישית – הוא מתמכר בשנית לסמים, בריאותו מתרופפת וחוסר השראה אפף אותו. חבריו והוא עצמו מתארים תחושה של עייפות מההתמודדות עם חוסר ההערכה של המבקרים כלפיו ותסכול ממערכת היחסים שלו עם חברת התקליטים קולומביה, בה היה חתום באותה תקופה. אחרי get up with it באו 5 שנות שתיקה. אלבום זה, שנתפס בשנות ה - 70 כגיבוב צלילים חסר משמעות, נתפס היום כיצירת מופת מהפכנית המשלבת תפיסות וסגנונות שחלקם עוד לא היו בתכנון. היצירה היא אותה יצירה.
בריאן אינו נוקב ב - he loved him madly (הקטע הראשון באלבום) כהשפעה מכוננת ברוחב הסטריאו שלו ובאוירה העוצמתית הכמעט פסיכדלית שלו למרות המנגינה הצנועה. אין ספק שאמירתו של אינו (אחת האושיות המדוברות בעולם ההפקה המוזיקלית) הינה אחת הסיבות לחיפוש אחר אלבום זה, ששנים היה כמעט בלתי ניתן להשגה מלבד בהוצאה יפנית.
מיילס דייויס, כיוצר, אינו בוחר בדרך הקלה והנוחה, דהיינו משתמש בחצוצרה, בכדי להביע את עצמו מוזיקלית אלא פונה לדרך לא מוכרת עבורו ומנסה להוציא מעצמו וליצור משהו חדש.
מסקנה זו נובעת באופן ישיר מהאוטוביוגרפיה שלו, ראיונות עם מכרים והמוזיקה עצמה. דייויס הינו חלוץ ונביא של כמה וכמה התפתחויות מוזיקליות, כאשר עם השנים צצות פרשנויות חדשות ליצירתו.
האלבום get up with it נטול שיקולים מסחריים וניחן בפראות טוטאלית הן מבחינה הרמונית והן מבחינה רתמית. בין אם הוא מוצא חן בעיני המאזין או לא, אי אפשר להתכחש לאווירה שהוא מייצר.
 


מיילס דיואי דייוויס ה - 3 נולד ב- 26 למאי 1926 למשפחה אפרו-אמריקנית באלטון, אילינוי. כשמלאו לו 13 קיבל את החצוצרה הראשונה שלו מאביו, רופא שיניים במקצועו, שאירגן עבורו שיעורים פרטיים עם מוזיקאי מקומי (אלווד בוכנן).

אמו של מיילס היתה פסנתרנית בלוז ושאפה שבנה ינגן על פסנתר, לכן שיער מיילס שבחירת החצוצרה היתה אקט מחאה של אביו כנגד אימו (ששנאה את הסאונד של החצוצרה).
בגיל 16 כבר ניגן מיילס באופן מקצועי ואף קיבל כמה הצעות להצטרף להרכבים שניגנו ברחבי המדינה, הצעות שנהדפו ע"י אימו שהתעקשה שיסיים את התיכון. ב 1944 הופיע דייויס כחצוצרן נוסף לצידם של דיזי גילספי וצ'רלי פרקר בלהקתו של בילי אקשטיין, אך הוריו עדיין לחצו שימשיך את לימודיו האקדמיים. הוא מתאר את חוויית ההאזנה לגילספי ופרקר כהרגשה הכי מדהימה שזכה לחוות בעודנו לבוש.
לאחר טקס סיום התיכון עקר מיילס לניו יורק בכדי להתחיל את לימודיו בביה"ס למוזיקה ג'וליארד.
את מרבית זמנו בשבועות הראשונים הקדיש לנסיונות ליצור קשר עם צ'רלי פרקר, אלילו, למרות שכל מי שפגש בחיפושיו ייעץ לו לוותר על כך. לכשאיתר את פרקר, הפך דיוויס לחלק מסגל המוזיקאים שניהלו ג'אם סשנים בשניים ממועדוני הלילה של הארלם -Monroe's ו - Minton's Playhouse.
הקבוצה כללה את מנהיגי מהפיכת הבי-בופ לעתיד (Fats Navarro,Thelonious Monk).
לאחר שמצא שהשיעורים בג'וליארד מתרכזים בעיקר במוזיקה אירופאית קלאסית "לבנה" החליט מיילס (באישור של אביו) לעזוב את חוק לימודיו . בהמשך מצא שהלימודים הקנו לו קרקע בתיאוריה מוזיקלית, קרקע שבהמשך השנים תסתבר כבעלת ערך רב.
הוא החל לנגן באופן מקצועי במועדונים כחלק מהרכבים שונים. ב-1945 הוא נכנס לאולפן הקלטות בפעם הראשונה. באותה תקופה נפרדו דרכיהם של פרקר וגילספי והוא נשכר למלא את מקומו של גילספי בחמישיית צ'רלי פרקר. הם הקליטו כמה סשנים והופיעו בכל רחבי ארה"ב עד שחטף פרקר התמוטטות עצבים בגינה אושפז לכמה חודשים. מיילס חש עצמו עזוב לאנחות ועשה כמה שיתופי פעולה (ביניהם עם הבסיסט צ'רלי מינגוס).
ב-1946 הקליט מיילס לראשונה כמנהיג הרכב, אחד הארועים הנדירים בהם נשמע מיילס מלווה זמרים.
ב-1948 חזר צ'רלי פרקר לניו יורק ומיילס הצטרף שוב להרכב שלו. היחסים בין הנגנים התערערו הודות לעצביו הרופפים של פרקר (נבעו בחלקם מהתמכרותו לסמים), חילוקי דיעות אמנותיים וויכוחים על כסף עד שלבסוף עזב מילס את ההרכב. נקודה זו מסמלת את תחילתה של תקופה בה יהווה מיילס חלק משילובי הג'אז החשובים בסצנה הניו יורקית דאז.

ב - 1948 מתקרב מיילס אל המלחין והמעבד הקנדי גיל אוונס, שדירתו הופכת למקום מפגש למוזיקאים צעירים כמו דייויס, מקס רואץ' וגרי מוליגן, שאינם מרוצים מההשתלטות של הפגנת טכניקה וירטואוזית בסצנת הבי-בופ. הם מחליטים להקים תשיעיה שתנסה להגיע לסאונד דומה לזה של הקול האנושי, כאשר הגישה לאילתור היא מאד רגועה ומלודית. התשיעיה, שהפכה לפרוייקט של מיילס עצמו, נשארה פעילה עד סוף 1949. ההקלטות שעשו בשנים 1949-1950 יצאו לאור ב-1956 באלבום שנקרא " Birth of the Cool". למרות שמבחינה מסחרית היתה התשיעיה כישלון חרוץ היה דייויס מודע לחלוטין לחשיבותו של הפרוייקט (הוא סירב להצטרף לתזמורת של Duke Ellington באותה תקופה). הכיוון המוזיקלי שטבעו דייויס והתשיעיה ייקרא לימים Cool Jazz (בהשפעת אלבומם), ז'אנר, שאת המצאתו זקף מיילס לזכותו. התקשורת, לעומת זאת, ראתה במוזיקאי Cool Jazz לבנים (גרי מוליגן ודייב ברובק בעיקר) אחראים לז'אנר.
בסוף 1949 נסע מיילס לסיבוב הופעות בפריז, שריתקה אותו בסביבתה התרבותית. שם התייחסו לנגני ג'אז שחורים ולאפרו-אמריקאיים בכלל ביותר כבוד מאשר בארה"ב. הוא החל במערכת יחסים עם שחקנית צרפתיה (ז'ולייט גרקו) ולמרות הפצרותיהם של חבריו שישאר, החליט לבסוף לחזור לניו-יורק. החזרה לארה"ב היכתה אותו בדיכאון קשה שהיה מורכב מהפרידה מגרקו, חוסר ההערכה של המבקרים כלפיו והקשר ההולך ודועך בינו לבין חברתו מהתיכון, עימה חי וחלק שני ילדים. גורמים אלו הביאו את מיילס לשימוש בהירואין, הרגל שישפיע עליו עמוקות בשנים הקרובות. רוב חבריו באותה תקופה (חלקם כאקט של חיקוי של צ'רלי פרקר) היו מכורים להירואין, מה שסביר להניח יצר סביבה תומכת לשימוש בסם.
בארבע השנים הבאות מממן מיילס את השימוש בהירואין באמצעות נגינה ועבירות קלות עד שב - 1953, התמכרותו מתחילה להשפיע על יכולת הביצוע שלו על הכלי. פאטס נבארו ופרדי וובסטר, חצוצרנים שהיו חבריו, מוצאים את מותם בשל ההירואין. מיילס עצמו נעצר על אחזקת סמים בלוס אנג'לס והתמכרותו מקבלת חשיפה תקשורתית. כל הסימנים מראים למיילס את חומרת מצבו, מה שמוביל אותו למספר נסיונות גמילה. בסופו של דבר, אחרי שחזר לבית אביו בסט. לואיס ונעל את עצמו בחדר סגור, הצליח מיילס להיגמל. הוא נמנע מלהגיע לניו-יורק וניגן בעיקר בדטרויט ועיירות קטנות בסביבתה שם סמים לא היו דבר שבנמצא.
למרות הכאוס בו נמצאו חייו הפרטיים בשנים אלו, מבחינה מקצועית 1950-1954 היו שנים פוריות עבור מיילס. הוא חתם על חוזה עם חברת התקליטים Prestige וביצע הרבה הקלטות ושיתופי פעולה עם מוזיקאים חשובים שונים. מיילס הירבה לעבוד עם המתופף ארט בלייקי והסקסופוניסט סוני רולינגס אותו אהב במיוחד וניסה מספר פעמים להוסיף להרכב הקבוע שלו. רולינגס, שנטה לעשות עצמו בלתי זמין לחודשים באותה תקופה מעולם לא שיתף פעולה עם נסיונות אלה. מיילס מתוודה אל המוזיקה של אחמד ג'מאל, פסנתרן משיקגו, שגישתו האלגנטית והשימוש שלו בחלל משפיעים עליו עמוקות. הוא מתחיל להתרחק מבחינה סגנונית מהבי-בופ ומאמץ לעצמו שימוש ב - harmon mute , בנגינתו בחצוצרה (אפקט שמשפיע על גוון צליל ומנמיך את העוצמה שלו המוחזק קרוב למיקרופון בדרך שהפכה להיות החתימה שלו). צורת הנגינה שלו הפכה מרווחת, מלודית ורגועה. ההקלטות של שנים אלה הן מעין תיעוד לאבולוציה שעברו הסאונד והסגנון המוזיקלי של מיילס, כאשר הסאונד שלו הפך להיות כה אופייני לו עד שכל חצוצרן ג'אז אחר שהשתמש ב-harmon mute מאז נתפס כמצטט אותו.
ההקלטות שערך מיילס תחת הלייבל Prestige, הניחו אותו בעמדה מרכזית בז'אנר שנקרא hard bop. בניגוד לבי-בופ, ההארד בופ התעסק במקצבים איטיים יותר ובגישה פחות רדיקלית להרמוניה ומלודיה תוך זיקה חזקה לבלוז. שימוש בסטנדרטים מה-Great American Song Book, היו נקודות פתיחה לאילתור.
עקב חיכוכים ועימותים עם הקהל ומוזיקאים אחרים (כמו הפסנתרן טולוניוס מונק) שקיבלו חשיפה נרחבת בתקשורת, נוצר לדייויס מוניטין של אדם סגור, מרוחק וחם-מזג. מוניטין זה, בשילוב עם האיכות האפילה של נגינתו וקולו הלוחש, הביאו לו את הכינוי "נסיך האופל".

כל כך הרבה כישרון שהיה יכול להתפספס... אך כוח הרצון של מיילס דייויס ותשוקתו הגדולה ליצירה הם שנתנו לו את ההזדמנות להעניק לעולם את יכולותיו המופלאות.
בפוסט הבא נמשיך במסעו הביוגרפי של אמן מחונן זה.

המאמר נכתב במסגרת קורס פרספקטיבות מוזיקליות ב - "Muzik” - בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוזיקה", בהנחיית עמית הכט  

השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות