הרשמה לניוזלטר
מידע והרשמה ל -Muzik
שם
טלפון
מייל
נושא
שלח
מוזיקה שווה כסף - קפיטליזם ותחילת תעשיית המוזיקה
ענת גוטמן
| שני | 10.10.11 |
מוזיקה שווה כסף - קפיטליזם ותחילת תעשיית המוזיקה

 מאז מכירת דפי התווים של האופרה "כרמן" בשנת 1860 - הפעם הראשונה שסחרו במוזיקה כבמוצר לכל דבר - ועד היום , ששוק המוזיקה העולמי "מגלגל" עשרות רבות של מליארדי דולרים בשנה, תעשיית המוזיקה העולמית עברה תמורות רבות .
עמית הכט, מרצה להיסטוריה של המוסיקה הפופולרית בביה"ס הגבוה ליצירה והפקה Muzik, מתאר את הצעדים הראשונים של תעשיית המוסיקה , ומסביר כיצד האפשרות לתרגם מוזיקה לכסף השפיעה על מהות היצירה המוזיקלית.

 

 
 
המכירה הראשונה של שיר 
 
התקופה היא המאה ה-19, באירופה הולך ומתפשט רעיון הלאומיות*, וכל מדינה מתחילה לבדל עצמה משכנותיה. האמנים מגוייסים למאמץ הלאומי, הם יוצרים סמל ודגל ייחודי למדינה, מחברים הימנון, ומשתמשים בכישוריהם כדי לאחד את העם ולהגביר את ההזדהות עם המדינה.  המוסיקאים גם הם נרתמים למאמץ הלאומי, ומתחילים לכתוב מוסיקה שפונה לכולם, כדי לגרום לכל האזרחים להרגיש חלק ממשהו גדול יותר, המדינה. כתוצאה מכך, מתחילות להתהוות צורות חדשות של מוסיקה. אחת מהן היא ה -Opera anthem  , ה"הימנון" האופראי.
 
ה"הימנון" האופראי היה ז'אנר שונה לגמרי מאופרות שנכתבו עד לאותה תקופה. עד אז האופרות עסקו רק במעמד האצולה, ואם כבר היו על הבמה דמויות של פשוטי העם, אלו היו דמויות בתפקידי משנה בלבד. בעקבות המאמץ הלאומי , המלחינים הגדולים של אותה תקופה, ביניהם  ורדי, פוצ'יני, רוסיני, ביזה, החלו לכתוב סיפורי שחרור שהעם יוכל להזדהות איתם. הם סברו שאופרה צריכה לייצג את החיים, וכך נכתבו מחזות טרגיים-רומנטים בהם, למשל, בן אצולה מתאהב בנערה פשוטה וענייה , מעין טלנובלות שבסופן האהבה מנצחת.
 
בלב האופרה החדשה הזו עמדו האריות. האריה, ביצוע סולו של הזמר/ת, נבנתה בתור חלק השיא של האופרה. ג'וזפהורדי, גדול מחברי האופרות בכל הזמנים, הגיע למסקנה שכל אופרה צריכה להיות בנויה סביב ארבעה המנונים כאלו ,אותם הקהל מכיר, ולהן הוא מחכה במהלך כל הההופעה. ברגע שהאריה מתחילה הקהל אמור לקום על הרגליים מרוב התלהבות ולהצטרף בתרועה לשירה, לבכות , להדליק נרות  - ממש כמו בהופעת רוק של היום. אפשר להגיד שהאריות באופרה מקבילות לסינגלים בתקליט – יש שלושה-ארבעה סביבם התקליט בנוי.  
 
אופרות אלו החלו למעשה את תעשיית המוזיקה:  כשכרמן של ביזה
 
 
 עלתה ב-1860 , האריות שלה שילהבו את הקהל עד כדי כך שבסוף ההופעה אנשים רצו לקחת את המוסיקה איתם הביתה. בנסיון לענות על הביקוש, הדפיסו המארגנים את התווים של האריות והפיצו אותם למכירה לקהל הרחב. וזו היתה הפעם הראשונה שמכרו באופן מסחרי מוצר מוסיקלי שהוא לא ההופעה עצמה .
 
http://t1.gstatic.com/images?q=tbn:NKT5oTcBZt2d2M:http://www.musicwithease.com/k22-carmen.jpg
זמרת הסופרן  Emma Calvé 
מגלמת את כרמן באופרה של ביזה
 
 

 
* רעיון המבוסס על זכותם של אנשים החולקים תרבות , שפה, טריטוריה, היסטוריה ומרקם חיים משותף, להגדרה עצמית ולניהול עצמאי של כל תחומי החיים
 
 
 
היהודים מריחים את הכסף
 
אולם באירופה מכירת התווים של "כרמן" נשארה בגדר מאורע חד פעמי. האירופאים לא האמינו ביכולת של המוזיקה לעמוד בתור מוצר . הם עדיין חשבו שבגלל שמוזיקה היא אמנות, תחום יצירה המבוסס  על השראה, לא ניתן לייצר אותה בהזמנה ולכן אין בה מקור רווח אמין וקבוע. וככזאת ,חשבו, מוסיקה היא לא מסחרית, 
לעומת זאת, בארה"ב היו פחות סקפטיים מבאירופה. הם השקיפו מעבר לאוקיינוס על מכירת התווים של "כרמן" באירופה בסקרנות רבה. באותה תקופה קרו כמה התפתחויות טכנולוגיות חשובות, ביניהן המצאת הפטיפון והרדיו,  שהפכו את האפשרות למסחר מוזיקה ולהפיץ אותה לקהל הרחב לריאלית יותר.
 
באותה תקופה,שנות השמונים של המאה ה-19, היהודים האמריקאים חיפשו לעצמם תחומי השקעה חדשים. לאחר שרגליהם הודרו מה"הוליווד" של אותם ימים ,התיאטרון, בו שלטו הוואספ'ס*, הם החלו לעבוד על הקמתהוליווד משלהם - וכך לראשונה בהיסטוריה, החלו לבנות מאפס, תעשייה שתייצר שירים ותשווק אותם לקהל הרחב.
 
 
משקיעים יהודים לקחו הלוואות עצומות מהבנקים והשקיעו כספים באופן מתוכנן בקולנוע ובמוסיקה.
הם שכרו משרדים ועובדים – כותבים, מלחינים, מעבדים ,וזמרים - והחלו לפתח את התעשייה. המלחינים הצעירים (ביניהם ג'ורג' גרשווין,  אירווינג ברלין, לו סינגר) מוקמו בבניינים ששכרו ברחוב 28 בניו יורק, והחלו לפרוט על הפסנתרים בנסיון לספק את הסחורה. עם השנים הרחוב קיבל את הכינוי "tin pan alley " , כי קולות הפסנתרים דרך הזגוגיות נשמעו להולכים ברחוב כמו טיפות שנופלות על מחבת .
 
http://parlorsongs.com/insearch/tinpanalley/5thand28thstreets.jpg
פינת הרחובות 5 ו-28,  “Tin pan alley”
 
* פרוטסטנטים אנגלוסקסים לבנים
 
   
המרדף אחר השיר המושלם
 
כתיבת השירים בטין פן אלי לא הייתה תוצר של השראה רגעית של המלחין. המלחינים, הכותבים והמעבדים עבדו קשה מסביב השעון,כשלנגד עיניהם הנחיות מדוייקות המורות להם כיצד לייצר שיר מושלם.  אם שיר שהגיש המלחין לממונה עליו לא עמד בקריטריונים אלו ,הוא נשלח חזרה לחדר להמשיך לעבוד.
 
ההנחיות איך ליצור שיר מושלם התבססו על כמה עקרונות :
·       Glamorשירים מופקים ביותר, תזמורת מעולה, זמר מעולה. התעשייה רצתה למתג את המוזיקה כמוצר צריכה מושקע, גדול מהחיים, נוצץ.
·        טקסטים מתוחכמים ומרומזים – כל הטקסטים שנכתבו בטין פן אלי רצו להגיד I love you  באלף דרכים שונות, מבלי להגיד זאת מפורשות.
·       מבנה השיר הוא של 'קרוסלה'– למנגינה יש מהלך מסויים שחוזר שוב ושוב
·       אלמנט ממכר– בשיר חייב להיות פתיון (hook), מוטיב שמופיע בהתחלה וחוזר שוב ושוב. למשל Summer time,my funny valentine. גם מתי כספי וסשה ארגוב הכירו עקרון זה והשתמשו בו בהלחנה שלהם.
·       תמציתיות – אין תו או מילה מיותרים.
 
לאחר שגובשו כללים אלו, תעשיית המוסיקה האמריקאית החלה לייצר להיטים ,שירים מושלמים, אחד אחרי השני.
 בתעשייה כמו בתעשייה, העובדים הם רק פועלים פשוטים, והמלחינים והכותבים בתעשיית המוסיקה האמריקאית לא היו שונים מעובדי ייצור בכל מפעל אחר – וכך, מלחיני הלהיטים שהולכים איתנו עד היום קיבלו משכורת חודשית, והותירו את כל הזכויות על השירים בידי החברות המשקיעות.
 
תוך עשרים שנים מהקמתה התעשייה פרחה, ושירים שיוצרו בה שימשו בכל תחומי תעשיית הבידור האמריקאית, בתיאטרון, במחזות זמר ובקולנוע.
תעשיית טין פן אליי הייתה נקודת הפריצה של המוזיקה מתחום אומנותי שאפשרויות הרווח ממנו מוגבלות מאוד (הופעות בלבד), לתחום עם אפשרויות רווח אדירות על ידי הפצה פיזית של מוצרים מוזיקליים.
 
  כתבה זו מבוססת על הקורס "פרספקטיבות מוסיקליות" בהנחיית עמית הכט, בביה"ס הגבוה ליצירה והפקה  - Muzik

 

השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות