ליטל מגלה את Liro  – חדשות מוזיקה
חפש
מלאו פרטים
וניצור איתכם קשר בהקדם
שלח
הצטרפו אלינו
 width=

 
עמוד הבית    חדשות    ליטל מגלה את Liro

ליטל מגלה את Liro

  ליטל שליט, תלמידת שנה ג', שמעה את Elmo, אלבומו של הטריו הפיני של Liro Rantala, והתאהבה. להלן רשמיה:
על ההרכב הקסום הזה שמעתי לראשונה מתלמיד בית ספרנו, ובשיטת חבר מביא חבר התחילה אצלי אובססיה אמיתית. שש דקות וקצת ביוטיוב הספיקו לי כדי לאבחן את ההרכב כפורץ דרך אמיתי בכל הקשור לג'ז אקספרימנטלי ולפתח אהדה בלתי ניתנת למעצורים כלפי כל אחד מחברי ההרכב, שמונה בסך הכל שלושה אנשים מופלאים ושונים כל כך זה מזה: לירו הקלאסי, נימן הרוקיסט, וזנגר, שמגיע מהיפ הופ.
השלושה חיים בפינלנד הקרה והרחוקה (לפחות לפי תחזית מזג האויר לחורף הקרוב), ומייסד ההרכב הוא לירו רנטלה, האגדי יש לומר, ששמו כבר הולך לפניו כווירטואוז מצוין ומלחין בחסד. המרשים ביותר אצל לירו הוא הפתיחות הסגנונית והיכולת למזג סגנונות מגוונים ביצירה אחת. כן, הוא גם הכותב של רוב הקטעים בדיסק, חוץ מאלה שנוצרו בתהליך אימפרוביזציה באולפן.
לירו, שנולד בהלסינקי ב- 1970, החל  את דרכו כפסנתרן ג'ז והתחנך באקדמית סיבליוס בפינלנד, בה למד גם להלחין יצירות קלאסיות, וזאת ניתן לשמוע באופן מובהק בדיסק. הוא המבוגר שבחבורה וגם מורה הדרך ובעל הקונספט. ללירו היו הרכבים נוספים ומצליחים, כשההרכב היותר ידוע שלו הוא "טריו טוקיט" שכולל אותו כפסנתרן, לצד מתופף ובסיסט. הטריו הזה הוא בעל סממנים של ג'אז מסורתי יותר, אך המשותף לו ולטריו החדש הוא השימוש בהומור כנושא מרכזי בטרקים, כמו גם תחושת המחתרת. דוגמה טובה לכך היא שכשניסיתי למצוא חומר עליו ועל הדיסקוגרפיה שלו נתקלתי בסיפורי מעשיות הזויים אך חביבים לגבי אופן המפגש של השלישייה. לפי אחת הכתבות,  לירו והגיטריסט, מרזי נימן, הכירו כאשר לירו התרוצץ עירום ברחובות פינלנד לאחר שקרה לו מקרה מצער הנוגע לארוחת הבוקר שלו, ונימן היה האדם היחיד באזור שצלח במשימה להרגיע את האנרכיסט עם הנטיות הנודיסטיות... לאחר שנרגע ויישר את ההדורים עם טוסט וריבה, פגשו השניים את הביטבוקסר המרשים והצעיר, הלא הוא פליקס זנגר, בשעה שרעה עדר כבשים. מכאן איחדו הכוחות הקסומים את השלישייה לאחוות הטריו המשותפת והנצחית. אומנם לא בדיוק מה שציפיתי לקרוא, אבל דבר אחד בטוח: הקונספט שעובד היום בעולם המוזיקה הוא דווקא הספק, כאשר הודאות היא רק לצורך אינפורמטיבי, שעליו לירו מתעקש וגם מצליח לא לענות.
במקרה של הטריו, התנהלות זו מגיעה עד כדי טשטוש הגבול הדק שבין מחתרתיות אפופת מסתורין לבין חוסר אוריינטציה שיווקית, המתבטאת בחוסר האפשרות לרכוש את הדיסק בשום אתר אינטרנטי מוכר. בנוסף, התפלאתי לגלות שלהרכב בסדר גודל כזה יש רק כ-400 מעריצים בפייסבוק וקיר כמעט ריק מתוכן, שמקשה על גישה להתעדכנות בהופעות קרובות וכדומה. כל אמן, מחתרתי ככל שיהיה, רוצה שיהיה לו קהל וקהילה, אז מתי בעצם הופכת העמימות למכשול? - זו השאלה היחידה שהייתי נותנת ללירו בתור שיעורי בית.
המוזיקה משגעת, הקונספט עובד אז שורש הבעיה נמצא כנראה במקום אחר... באופן טבעי ולא מפתיע, מי שיותר מעורה בעולם החיצון זה פליקס זנגר הצעיר והמוכשר מאד, שנולד ב- 1986 וכבר בעל שם עולמי בסצינת הביטבוקס. הוא גם דואג לעדכן באפיקים שונים כגון מייספייס ופייסבוק. הגיטריסט מרזי נימן הספיק להופיע בכל העולם, כסולן וגם עם תזמורות שונות, ביניהן התזמורת של מנהטן, והוא מושפע בין השאר מפיוז'ן, רוק קלאסי ומטאל.
 
האלבום המופלא "אלמו" יצא בשנת 2008 והוא כולל עשרה טרקים, שכל אחד הוא עולם ומלואו. הטרק הפותח את הדיסק, "גריטינגס פרום אסי", נותן מעין מבוא לאלבום ולמאפייניו הסגנוניים. הוא מתחיל בעוצמה, כשהשלישייה מנגנת ביחד, ונמס לתוך צלילי הפסנתר וסליידים של הגיטרה לקראת הסוף. אין ספק שהרצועה המרשימה ביותר באלבום היא הטרק הרביעי, הנקרא "שיט קטאפולט", ובה מעברים חדים בין סגנונות, כאשר כל אפיזודה מוזיקאלית נמשכת כדקה מתוך שש הדקות של הקטע, בהן עוברים חברי ההרכב מג'אז, להיפ הופ, קלאסי, מטאל, רוק ועוד. המעברים נעשים בצורה חלקה כל כך כך לאורך הטרק, כך שעל אף ריבוי ז'אנרים הוא נשמע אחיד וקולח לאוזן. הטרק פשוט מעולה ומלא בהשראה, מומלץ בחום לכל מי שלא שמע עדיין. אני אישית מסוגלת להאזין לו ימים שלמים בלי להשתעמם. ההומור מופיע פה בשם היצירה: קאטאפולט - הוא מונח שמתייחס לכלי נשק בעת העתיקה, בעוד המוזיקה של לירו רחוקה מלהיות מיושנת ואף פותחת אפיקים אל עתיד מוזיקאלי חדשני וטוב יותר.
הטרק השני בדיסק מרשים גם הוא ופותח באפקטים אמביינטים של הגיטרה החשמלית, שמציינת אפילוג חלומי לכניסת תפקיד פסנתר מעניין שמשמש כמוטיב המרכזי לאורך הטרק. ההתמקדות סביב הפסנתר לגיטימית, לאור העובדה שלירו הוא הפסנתרן בהרכב ולכן גם יש לו את רוב קטעי הסולו בדיסק. הבאסים המהדהדים אל מול המלודיה המתוקה והילדותית שואבים את המאזין לאווירת רוגע, לצד קופצניות מהפנטת. בהמשך יש שוב מעברי סגנונות, הפעם חדים יותר וללא הקשר מלודי מובהק, שמגרים את האוזן וגורמים לאלבום שלא לשעמם לרגע. מקצבי הפה שזינגר מציב, מאתגרים את המוטיבים לאורך כל הדיסק וחותרים סביבם יחד עם תוספות ליינים מפתיעים של גיטרה.
 
למרות שנחשפתי להרכב לגמרי במקרה ומצאתי בכך את הקסם שקיים בחוסר מסחריות מכוון, הייתי רוצה שתהיה דרך להגיע אליו באופן נגיש יותר ועדיין לשמר את תחושת הסוד. זו שגורמת להיכרות של המאזין עם ההרכב להיות אינטימית ואיטית. את הפתרון לאיך עושים זאת אין לי, וזו באמת שאלה שנשארת בינתיים ללא מענה. כדאי שמוזיקאים וחובבי מוזיקה יהיו חשופים לז'אנר מתהווה זה, לא רק על מנת שייוודעו להרכב ספציפי, אלא גם כדי שיהיו שותפים לתהליך התפתחות הג'ז והוא לא ייחשב כמקובע. כשאומרים את המילה "ג'ז" - לרוב עולה תמונה שמזכירה אולי סצנת מועדונים משנות ה- 20. אולי בעוד כמה שנים תמונה זו תשתנה, וכשיגידו ג'ז או ג'ז אקספרימנטלי המחשבה הראשונה שתעלה היא החופש והחוסר בהגדרה או קטלוג. לצערי, הפער בין מיינסטרים לחופש עוד רחוק. נותר רק לקוות שהרכבים כמו לירו ירבו וירחיבו את האופקים האומנותיים, המוזיקליים והאישיים של יוצרים ומאזינים נוספים.
 
ליטל מגלה את Liro  – חדשות מוזיקה