הרשמה לניוזלטר
מידע והרשמה ל -Muzik
שם
טלפון
מייל
נושא
שלח
דיסקו מנאייק | החתרנות של גטו הקסטות
נטע וינר
| ראשון | 28.08.11 |
דיסקו מנאייק | החתרנות של גטו הקסטות
חלק שני מתוך עבודת המחקר של נטע וינר על האלבום 'דיסקו מנאייק' של להקת טיפקס (1999)
בפוסט זה נעסוק בשורשי להקת טיפקס, הן הגיאוגרפיים והן התרבותיים עדתיים, אשר הביאו לעיצוב אופי הלהקה וקשורים קשר מובהק לרבים מהמסרים המובאים בשיריה.

 

העיר שדרות ולהקת שפתיים

"כור ההיתוך הוא רעיון דפקטיבי". קובי אוז בראיון ל - 7 ימים 24.10.97

העיר שדרות הוקמה כמעברה תחת השם "גבים דורות". ראשית שוכנו בה עולים מכורדיסטאן ומאיראן ובהמשך גם עולים מצפון אפריקה ורומניה. עיירת הפיתוח שדרות (תואר לו זכתה ב1955) אשר הכרזה כעיר בשנת 1996 נמצאת במרכזה של המועצה האזורית שער הנגב. בשטחה של מועצה זו אשר הקמה ב1950 עשרה קיבוצים ומושב אחד. רוב אוכלוסיית המייסדים של הקיבוצים במועצת שער הנגב הם יוצאי אירופה.

במאמרה של גלית סעדה אופיר "מודרניות מן הצד האחר של ישראל: קולות מן העיר שדרות" מתארת המחברת את היחסים בין שתי הקהילות בשער הנגב: "...דינמיקה זו נובעת מהשקפה דיכוטומית, העורכת הבחנה בין שתי קבוצות האוכלוסייה. האחת, האוכלוסייה האשכנזית- חיה בהתחדשות תרבותית ומדעית וצועדת אל עבר הנאורות והקדמה, והשנייה- האוכלוסייה המזרחית- שקועה בניוון תרבותי ורוחני ועל כן מתויגת כנחשלת ופרימיטיבית. חשיפת הקבוצה השנייה למודרנה ועיצוב מחודש של זהותה, על פי המודל שהציבה הקבוצה הראשונה, נתפסו חיוניים לקיום התקין של החברה".

דינאמיקה בעייתית זו והקשרים הייחודיים שנוצרו בין תושבי שדרות לתושבי ישובי שער הנגב האשכנזיים, היא המפתח להבנת ההתעצבות הזהותית של תושבי המקום. זו היא במידה רבה תולדה של האידיאולוגיה הציוניות אשר "בקשה לעצב מחדש את הזהות של היהודים שהגיעו מארצות האסלאם על פי המודל הישראלי הנורמטיבי, המגולם בדמותו של הצבר" .

כתוצאה מן הניכור המובהק בין שתי הקהילות החלו בשנות השישים והשבעים תושבי הקיבוצים בשער הנגב לארגן פעילויות תרבות וחינוך בשדרות, כניסיון "להשיל את התרבות המזרחית של תושבים בערי הפיתוח ולעצבם על פי דמותו של הצבר" . ניסיונות אלה לייצר כור היתוך אנטניסיבי ויעיל למטרות השתתת זהות מערבית- ארצישראלית מודרנית מומצאת הניבו בעיקר ניכור ותחושות מצוקה. חיים אוליאל, מנהיג להקת שפתיים, הלוא היא אמה הרוחנית וההיסטורית של טיפקס אליה עוד אתייחס בהרחבה בהמשך, מתאר כך את תחושותיו בפעילויות בשער הנגב בשנים אלה: "הרגשנו הבדלים מהותיים מאוד. הם תמיד היו מסודרים, לכל אחד אופניים, לכל אחד כדור, לכל אחד אחל'ה ברכה מתי שהוא רוצה, טיולים ואוטובוסים שלהם, ואנחנו כמעט ולא היה לנו כלום. גם כשהתקרבנו לשם אז זרקו אותנו כילדים...ההורים שלנו עבדו אצלם. אך טבעי הוא שמישהו שעובד תחת מישהו פחות אוהב אותו...מה עוד שכולם היו מנהלים והפועלים השחורים זה היו באמת אנחנו, ההורים שלנו, וזה גרם ליחסים מאוד עכורים".

לצד פרויקטים ממסדיים אלה, חלה פעילות תרבותית פחות מאורגנת והתנדבותית לחלוטין, פעילות שייזמו בני הנוער משדרות. במרכזה של פעילות זו התארגנו בעיר באופן עצמאי שתי קבוצות מוזיקליות: האחת ייסדה חבורות זמר והשנייה- להקות קצב. במחצית השנייה של שנות השבעים הקימה הקבוצה הראשונה שתי חבורות זמר שהופיעו באירועים חברתיים בשדרות ובצעו "שירי ארץ ישראל", הסגנון הדומיננטי בזמנו בישראל שנתפס כמיצגה המובהק של התרבות הצברית. הקבוצה השנייה ייסדה מספר להקות רוק ופופ שבצעה שירים בהשפעת תרבות המוזיקה הפופולארית האמריקנית והבריטית, עם טקסטים שחברו בעברית . חלק ניכר מחברי להקות הקצב היו מזרחיים. שניים מהפעילים הבולטים בלהקות אלה היו חיים אוליאל וחיים אוחנה- מייסדי להקת שפתיים. בתקופה זו היה אוליאל גם פעיל מאוד בייסוד מסורת של פסטיבלי ילדים בשער הנגב. במסגרת זו אתרו מרכזי הפסטיבלים בבתי הספר ילדים ונערים בעלי כישרון בזמרה ונגינה והכשירו אותם להופיע בפסטיבל. הבולט שבכישרונות הצעירים שהתגלו בצורה זו היה נער צעיר ומחונן העונה לשם יעקב אוזן, לימים קובי אוז.

להקת שפתיים נוסדה באמצע שנות השמונים והתפרקה בשנת 1998. במהלך חייה שחררה הלהקה שישה אלבומי אולפן. בשנותיה הראשונות הופיעה הלהקה באירועים משפחתיים וביצעה שירי פופ ושירי רוק ישראליים. סמי לזמי, שהצטרף ללהקה כסולן בתחילת דרכה שכנע בקושי רב את שאר החברים לנסות לבצע מספר שירים בשפה היהודית- מרוקאית. הלהקה החלה לבצע שירים בשפה זו וכן החלה לבצע שירים של מוסיקאים בני התקופה ילידי צפון אפריקה. "שפתיים" פתחה בשלב זה תהליך יצירה שעיקרו חשמול של הנעימות המרוקאיות המסורתיות דרך כלי הנגינה אשר מרכיבים הרכב רוק סטנדרטי (בדומה לחשמול שעבר הבלוז השבטי ביצירת הרוקנרול למשל). כמעט במקרה חיבר אז אוליאל מילים במרוקאית לשיר של מתי כספי "נחליאלי" שהיה פופולארי למדי בזמנו. הלהקה יצרה קשר עם כספי (מלחין מיינסטרימי מוערך וקומפוזיטור מערבי- אשכנזי פר אקסלנס, בן קיבוץ חניתה) דרך המפיק המוזיקלי שלו דאז- דודו אלהרר. הקשר הנדיר שהתפתח עם כספי אפשר ללהקת שפתיים להגיע להישגים מוזיקליים סבירים (הקלטת אלבום וחוזי הפצה סבירים) "עוקפי קסטות", כלומר שלא דרך שוק הקסטות אשר נחשב נחות וחובבני והיווה בית מחתרתי לכל המוזיקה המזרחית באותה תקופה. להקת שפתיים קבלה למעשה כרטיס יציאה זמני מהגטו המחתרתי בו התבצרה המוזיקה המזרחית בעל כורחה מאז היווצרותה בישראל ועד לשנות התשעים. הייחוד הנדיר של להקת שפתיים בא לידי ביטוי באג'נדה המוזיקלית שלה וכמו כן, באופן בלתי נפרד, באג'נדה הטקסטואלית שעסקה לצד שירי החינות והחתונות המרוקאיים המסורתיים (הצהרה פוליטית כבדת משקל בפני עצמה) גם בביקורת ישירה אל מול ההדרה הגזעית בישראל ומחיקת הזהות המזרחית. להלן ציטוט מתוך "ממרוקו לציון: ארץ זבת חלב ודבש" שהופיע באלבום "מדור לדור": "רציתם להדמות/ החלפתם שמות/ ז'וז'ו לא כדאי פרחה זה שם גנאי/ ליקקתם את הדבש/ שלא תמיד מתק/ נשפך החלב/ לא בכיתם אחריו/ עם כל הקשיים/ השפה, החומות/ תקעתם יתד ונתתם פירות".

חיים אוליאל מצוטט במאמר של אופיר בהתייחסו לניצוץ המהפכני שהיוותה להקת שפתיים בסוף שנות השמונים: "...יש הרבה דברים שעשינו בשביל להשאיר אחרינו את המורשת הזאת ואת הסיכויים שלה להשתלב במה שייקרא 'המוזיקה הישראלית' בעתיד. זה לא רק עניין של לשיר עוד שיר במרוקאית או להרוויח מזה כסף או משהו כזה. יש בזה שליחות, משהו חברתי והצורך להגיד לכולם- 'חבר'ה, אנחנו כאן, זאת השפה של ההורים שלנו, אנחנו לא מתביישים בה, אנחנו נשיר אותה ואתם תשמעו אותה על אפכם ועל חמתכם".


הכשרת הקרקע - החתרנות של גטו הקסטות

"פוליטיקאים ישראלים צריכים לעבור אצל ש"ס קורסים במודעות חברתית. אם המדינה לא הייתה מפילה את הכדור, ש"ס לא הייתה מרימה אותו". קובי אוז למוסף הארץ- 13.8.1999

במשך עשרות שנים, מתחילת קיומה ועד לשנות התשעים, התנהלה תעשיית המוזיקה המכונה "מזרחית", דהיינו מוזיקה ערבית אשר נכתבה ובוצעה על ידי יהודים עולי ארצות ערב, במסגרת חתרנית ומבודדת. היוצרים, המפיקים והמבצעים של מוזיקה זו התנהלו בגטו מסוגר של תעשיית קסטות אשר ספקה תרבות אלטרנטיבית פר אקסלנס לקהל צרכנים נאמן הולך וגדל. ארז שוייצר מתייחס לכוח המהפכני של המוזיקה הערבית- יהודית בישראל במאמרו "המלך היה מהפכן" אשר התפרסם ב"הארץ" : "הבוז שבו התקבלה המוסיקה המזרחית בתרבות הישראלית, הרתיעה שעוררה, לא נבעו רק מגזענות לשמה, אלא גם מתוך תחושה כי היא מפרקת כמה מהנחות היסוד של התרבות ההגמונית. היום, רב-תרבותיות, מגוון מוסיקלי המכונה לרוב "מוסיקת העולם", שיח ערבי-יהודי וביטויי רגש של גברים נתפשים כמובנים מאליהם, אבל לפני עשורים ספורים בלבד הם היו ביטויים של מאבק עממי שהתרחש ברחובות, הרחק מעיניה של התקשורת. ספק אם מאבק זה על ביזור הכוח בחברה הישראלית היה נוחל הצלחה אילולא נשען על המוסיקה הפופולארית , על מאות האלפים שקנו קסטות זולות והכתירו את זהר ארגוב למלכם. במדינה כישראל הרי קל להתעלם מטענות אקדמיות על מחיקת תרבות שלמה, אפשר לפזר בכוח הפגנות מחאה, אבל קשה לוותר על כוח הקנייה של ההמון".
בדומה למאבק של תנועת הפאנק בבריטניה בראשית שנות השמונים, התסיסה של המוזיקה המזרחית בישראל התרחשה דרך כלים של אמצעי הקלטה זולים וביתיים ומערך הפצה עצמאי לחלוטין, אשר מכורח הנסיבות ואילוצי המציאות היה חייב ליצור נתיב עוקף לצינורות מזרימי התרבות ההגמונית. הטקסטים ברוב השירים המזרחיים מאותה התקופה עסקו באהבה ושיברונות לב, דבר שעודד את הבוז וההתנשאות עליהם בהשוואה לשירי מחאה מערביים (דוגמת שירי הפאנק). על כך כותב שוייצר : " במדינה שבה הכול חוסה תחת הסכסוך הישראלי-ערבי, השימוש בסולמות ערביים היה לא פחות ממזעזע, וכך אכן התקבל על ידי הממסד (וכך רואה אותו עד היום טומי לפיד, למשל); במקום שקידש את כור ההיתוך, מוסיקת הקסטות לקחה לעצמה, בלי לבקש את אישורו של איש, את הזכות לבטא ייחוד תרבותי; ובתרבות שקידשה את הגבריות הלוחמנית, ארגוב הציג גבר מסוג חדש: פגיע, בודד, מקונן על לבו השבור."
מעבר לאקט החתרני של בניית מערך הקלטה והפצה עצמאי היה לטקסטים עצמם אם כן מטען מהפכני, מתריס. אלה קראו תיגר על תכתיביהם הגבריים- מצ'ואיסטים המגויסים וצרי העין שנוסחו בפירות עטם של הפזמונאים האשכנזים. אלי ברקת מתייחס למטען הנפץ הסמוי בטקסטים בשירים המזרחיים במאמרו "על מוסיקת מחאה מזרחית":"..מה שמעניין אותי יותר מהמחאה המגולה היא המחאה המסותרת. כמו ב"שירים באשדודית" (של המשורר סמי שלום שטרית- נ"ו) מי שלא מדבר את השפה, לא שומע את מה שאומרים. זו שפה חתרנית של רמזים וקריצות, שמתכתבת עם המוסיקה של הצברים, שעוטפת שורת נפץ בעשן מילות אהבה, את השורה מקלפים במועדונים של מזרחים" . 

תרבות הקסטות נשארה עד תחילת שנות התשעים בגטו. זו מעולם לא איימה לחצות את גבולות טעם הקהל המיינסטרימי ועל כן לא היוותה איום על הממסד וההגמוניה התרבותית השלטת אשר באופן קונסיסטנטי ומערכתי התייחסה אליה בבוז ובביטול. בכל הנוגע לבניית הקהל והכשרת השטח מבחינה כלכלית ותודעתית, מדובר בהכשרת הקרקע למהפכה שתבשר טיפקס במהלך עשרים שנות קיומה.

----------------

[4] נתונים מתוך המקראה "גיאוגרפיה ופיתוח הסביבה" של מט"ח בעריכת עפר פריאל
[5] סעדה אופיר, עמ' 5
[6] סערה אופיר, עמ' 5  

 המאמר נכתב במסגרת קורס פרספקטיבות מוזיקליות ב- "Muzik” - בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוזיקה", בהנחיית עמית הכט 

לכל הפוסטים בסדרה:

חלק ראשון: דיסקו מנאייק - להקת טיפקס | תרבות בעד ותרבות נגד

חלק שני: דיסקו מנאייק | החתרנות של גטו הקסטות

חלק שלישי: טיפקס מוחקים את הקונצנזוס

חלק רביעי: זה לא תקליטן, דיסקו מנאייק מגיע לכאן

חלק חמישי: דיסקו מנאייק - איפה הכפיים שלכם?


השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות