הרשמה לניוזלטר
מידע והרשמה ל -Muzik
שם
טלפון
מייל
נושא
שלח
דיסקו מנאייק - להקת טיפקס | תרבות בעד ותרבות נגד
נטע וינר
| ראשון | 21.08.11 |
דיסקו מנאייק - להקת טיפקס | תרבות בעד ותרבות נגד

חלק ראשון מתוך עבודת המחקר של נטע וינר על האלבום 'דיסקו מנאייק' של להקת טיפקס (1999)
טיפקס, על אף דימויה הרווח כלהקת נונסס ליצנית, היא למעשה להקה מהפכנית אשר היוותה ביצירתה איום ממשי על תכתיבים הגמוניים מושרשים בעולם המוזיקה הישראלית, שהאלבום דיסקו מנאייק הוא המניפסט המדויק והעצמתי ביותר שלה, כמו גם סמל השינוי התרבותי- חברתי- פוליטי שחוללה בישראל ב - 20 שנות קיומה.
בסדרה זו ננסה לבסס טענה זו דרך חקירת היסטוריית הזמר העברי, שורשי הלהקה וניתוח האלבום דיסקו מנאייק.



"אנחנו לא דואגים. נשאר כאן גם אחרי שכולם ילכו. אחרי הכל, אנחנו לא להקת רוק. אנחנו חושבים הרבה יותר רחוק מזה". קובי אוז, מעריב לנוער 1993.

בשנות השמונים, בהן עשה קובי אוז את צעדיו הראשונים כמוסיקאי בן 15 ששימש קלידן בלהקת החתונות השדרותית "שפתיים", היה נוף המוזיקה הישראלית, כנתח במכלול של אספקטים נוספים בתרבות וההוויה הישראליות מגויס ומדיר.
הטעם המוזיקלי, סט הערכים אותם שירת והלגיטימציה התרבותית נבעו ישירות ממורשת הזמר העברי האשכנזי על שלל מלחיניו, תמלילניו ומעבדיו אשר שימש לכל אורך מאמץ המפעל הציוני כלי תעמולה חד ומשחז.
מבשרי המוזיקה והתמלילנות המהפכנית והאנטי- ממסדית כביכול של שנות השבעים בתל אביב- אריק איינשטיין, שלום חנוך, יהונתן גפן וחבורת לול לא היו דבר מלבד גלגול של אותם ערכים. באופן פרדוקסלי, אותם אמנים שקיבלו דימוי ותפקיד אנטי ממסדי בהכרה הציבורית צמחו ושרתו את לב הממסד- הם היו כולם אשכנזים בוגרי להקות צבאיות, בני קיבוצים ותל אביבים. רבים מהם בניהם של דמויות מפתח בפוליטיקה הישראלית ובמערכת הביטחון. המוזיקה הכביכול פרועה והמתחצפת שיצרו לא היוותה בשום שלב ולו איום מזערי על ההגמוניה האשכנזית- צבאית השלטת.


תרבות בעד

הזמר העברי בשירות הרעיון הציוני
הזמר העברי התפתח ככלי ראשי ומשומן בידי האידיאולוגיה הציונית. ממש כפי שקרה במדינות אירופה מאה שנה קודם לכן, סביב המאבק להגדרה לאומית ב"אביב העמים" ב1848, נתפשו המוזיקאים, המלחינים והתמלילנים כמובילים חיוניים בהגדרת הזהות הלאומית החדשה. העיתונאי והמוזיקאי נעם בן זאב מצטט בספרו "מנגינה ישראלית" את אברהם צבי אידלסון (1882- 1938), יליד לטוויה, מחלוצי ומנסחי הזמר העברי המתחדש וממבשרי האתנו- מוזיקולוגיה אשר חקר את המסורות המוזיקליות של עדות ישראל: "ליצור משוררים ומנגנים עברים...שיהיו למעוררי רוח בני ישראל (ויציגו) חזיונות מדברי ימי ישראל בלוויית הנגינה, חזיונות שיעבירו לפני עיני העם את עברו הגדול ואת דמות גיבוריו וגאוניו...חזיונות כאלה ייקחו את רוח עם שבו ויעוררו בקרבו ההכרה לדעת אופן חיי אבותיו בימי שבתם פה על אדמתם". בן זאב מביא ציטוט מוקדם זה משנת 1910 על מנת להדגים את עומק הקשר והזיקה בין מפעל הזמר העברי למהפכה הציונית ומטרותיה, כמו גם את השלב הכה מוקדם בו נרקמו.

כמו מנסחי ומובילי המפעל הציוני, גם משרתיו ושליחיו המוזיקאים היו בני אירופה והמערב. בן זאב כותב בספרו: "אלפיים שנות גלות נמחקו ו'המנגנים העברים'- המלחינים היהודים מאירופה- החלו לעלות לארץ ישראל, פליטים מהאסון הממשמש ובא. אפשר לדמיין את הנתיבים שלהם המובילים מזרחה ודרומה: מגרמניה, מהונגריה, מלטוויה, מרוסיה." מנגנים עבריים אלה אותם מתאר בן זאב ניסו במידות הצלחה שונות לפתח "זמר ארצישראלי". עיקר המאמץ היה בסיפוח מוטיבים "מזרחיים" או "אתניים" (כגון שימוש מרובה בסינקופות וסולמות פנטטוניים) כתבלינים למסורת המוזיקלית האירופאית שעל ברכיה התחנך וגדל דור זה של מלחינים, מסורת אשר בהווייתה, ערכיה ומטרותיה שמשה מפעל בעל מאפיינים מערביים- קולוניאליים מובהקים. "השכבה השלטת ביישוב, האירופית, החלה כך לפתח מוסדות להנחלת המוזיקה החדשה. תרבות עממית החלה להתפתח- עממית מומצאת, באופן פרדוקסאלי".

נסיבות אלה אשר לאורן התפתחה תפישת ה"זמר העברי המתחדש" עצבו את כל היררכית הערכים אשר השליכה על הלך הרוח התרבותי ככלל ועל עולם המוזיקה הישראלי בפרט עד היום למעשה. ההשלכה העיקרית של הסביבה בה המוזיקה הנעלית והלגיטימית (וכמובן גם ה"חשובה", או ה"צודקת"- אם להתייחס למנשר של צבי אידלסון) היא מוזיקה בת המערב. הפתיחות והסבלנות כלפי מסורות מוזיקליות אחרות או ערכים שונים הייתה ונשארה אפסית, נקודה אליה אתייחס בהרחבה בהמשך. הבהרה טובה לכך היא העובדה שתחנת הרדיו בעלת הכוח הרב ביותר בשוק המוזיקה בישראל ואשר נחשבת למכתיבת דעת קהל ראשית, גלגל"צ, הוקמה ונמצאת בבעלות בלעדית של צבא- גוף אשר כל תכליתו לשרת בכוח הזרוע את צרכי השלטון, או במילים אחרות- ההגמוניה השלטת.


תרבות- נגד

"להקת טיפקס מערערת את ההגמוניה הנעמי שמרית על נוף המולדת ומציעה גלוית נוף משלה: התחנה המרכזית הישנה". אסתר זנדברג- העיר 14.4.95

בנוף תרבותי זה, גם גילויים של "אנטי-ממסדיות" היוו צאצאים ישירים של הממסד ומשרתיו בעקיפין או במישרין. שרון רוטברד מציג דוגמא מופתית לכך בספרו "עיר לבנה, עיר שחורה " בדמותו של אריק איינשטיין שבמקביל לביסוסו כמנהיג אנטי- ממסדי ומקדם תרבות נגד (מדמויות המפתח בחבורת "לול" בעלת הדימוי הפרוע, שותף פעיל בסרטיו המיניים של אורי זהר, ממבשרי הרוק העברי) היווה דמות מפתח בתרבות הממסדית ביותר וסמל של ערכי ההגמוניה השלטת (בן למהגרי אירופיים, בוגר להקה צבאית, מסמליה ומנסחיה של "ארץ ישראל הישנה והטובה"). שאר דמויות המפתח בחבורת "לול" והתמלילנים והמוזיקאים שבהם בפרט מקיימים באופן מושלם את האוקסימורון האיינשטני, בין אם מדובר ביוצרים נוסח שלום חנוך או יהונתן גפן.

יצירת בובות דמה של אנטי ממסדיות מסוג זה לא החלה באיינשטיין ובני דורו. זו היוותה תופעה עקבית ומבוססת. למעשה, כל דמויות המפתח המייצגות "תרבות נגד" לאורך שנות התרבות העברית בארץ ישראל ניזונו ושירתו את התרבות השלטת. רוטברד כותב בהקשר זה: "הסבר פשוט לסימביוזה זו, שהיא אולי מהמאפיינים הייחודיים ביותר והעקרוניים ביותר של התרבות הישראלית הפופולארית והגבוהה,אפשר למצוא בעובדה שבישראל, גיבורים רשמיים כראשי ממשלה ורמטכ"לים כמשה דיין, יצחק רבין, ואריאל שרון וגיבורי תרבות נגד כדן בן אמוץ, דני קרוון ויגאל תומרקין, חולקים את אותו שלב פורמטיבי של הפלמ"ח. מאז הקמת המדינה, שתי התרבויות הישראליות- ה"רשמית" וה"נגדית", חיות בצוותא, מחבקות זו את זו ומזינות זו את זו. הקשרים בין מחולליהן וגיבוריהן של שתי התרבויות הללו הדוקים למדי- הם עשויים להיות קשרים משפחתיים כמו בין יוסף דיין, משה דיין, אסי דיין, יונתן גפן, אביב גפן, אבל הם גם מגדירים היטב זהות מעמדית, ביוגרפית ואתנית. גיבוריהן של התרבות הישראלית הרשמית ותרבות הנגד דברו באותה שפה ובאותו מבטא (כלומר במבטא הישראלי, ה"צברי" השטוח, "חסר המבטא"). שתי התרבויות ממשיכות זו את זו כמו תשרי וחשוון - אצל אריק איינשטיין ואורי זהר הקריירה האלטרנטיבית הייתה המשכה הישיר של להקת הנח"ל, אצל דן בן אמוץ הנונקונפורמיזם הוצג כהמשכה הישיר של המורשת הפרחחית של הפלמ"ח ושל יצחק שדה, ודני קרוון התחיל את דרכו כבונה תפאורות בלהקת הנח"ל."

גם היום היוצרים והמוזיקאים אשר זוכים להילה של "אמני מחאה" או מובילי תרבות נגד הם אינם דבר מלבד סימפטומים של אותה תופעה המכילה סתירה פנימית אינהרנטית. דוגמא טובה לכך ניתן למצוא ביצירתו המוזיקלית ובדמותו של הראפר דני ניב המכונה מוקי. מוקי ממלא עוד מצעירותו כחבר בלהקת הראפ בעלת הדימוי הפרוע "שבק ס" משבצת של מוביל תרבות-נגד ומוצג לרוב בראיונות (למשל בכתבת "אולפן שישי" אשר שודרה בערוץ 2 בינואר 2009 ועסקה במוזיקת מחאה ישראלית עכשווית) כתמלילן פרוע השוחט פרות קדושות חדשות לבקרים וחותר באומץ נגד הזרם. בפועל, דני ניב כמו כל שאר חבריו לשבק ס' הוא בן לבכירי צבא אשכנזים אשר גדל בשיכוני הקצינים בפרבר המדושן יבנה. אין בתמליליו העמומים ובמוזיקה הכביכול פרועה ומתחצפת שיצר לאורך השנים ולו איום מזערי על ההגמוניה האשכנזית- צבאית השלטת. ההיפך הוא הנכון- המוזיקה של מוקי, שמהווה בדמותו ובתפקיד שהוא ממלא בתרבות הישראלית גלגול בן ימינו של דן בן אמוץ או איינשיין, ממלאת תפקיד מסוכן שכל תכליתו השלטת תרדמת ציבורית- מחאת סרק, בובת דמה של תרבות- נגד.


ניפוץ הבועה הציונית הנכונה בתרבות הישראלית בשנות השמונים הייתה משימה אשר הצריכה דמות כריזמטית במיוחד, קובי אוז היה בדיוק האדם הנכון למשימה.
בפוסטים הבאים נראה כיצד יוצר מחונן כמותו פתח את הצוהר לעולם שלם של יוצרים בנוף המוזיקה הישראלית.
 

המאמר נכתב במסגרת קורס פרספקטיבות מוזיקליות ב- "Muzik” - בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוזיקה", בהנחיית עמית הכט


לכל הפוסטים בסדרה:

חלק ראשון: דיסקו מנאייק - להקת טיפקס | תרבות בעד ותרבות נגד

חלק שני: דיסקו מנאייק | החתרנות של גטו הקסטות

חלק שלישי: טיפקס מוחקים את הקונצנזוס

חלק רביעי: זה לא תקליטן, דיסקו מנאייק מגיע לכאן

חלק חמישי: דיסקו מנאייק - איפה הכפיים שלכם?

השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות