Music For 18 Musicians | מינימאליזם??
דניאל שטרסר
| ראשון | 05.08.12 |
Music For 18 Musicians | מינימאליזם??
חלק רביעי ואחרון מתוך עבודת המחקר של דניאל שטרסר על יצירתו של סטיב רייך - 'Music For Eighteen Musicians'.
בפוסט זה נעסוק ברעיונותיהם של חלוצי המינימאליזם – טרי ריילי, למונט יאנג, פיליפ גלאס ונראה אילו קווים דומים ושונים יש לסטיב רייך וליצירה Music for 18 musicians עם אותם הרעיונות. בהמשך, נסכם ונבין מה מייחד את היצירה וכיצד נבדלת משאר היצירות המינימאליסטיות.

מה לגבי הרעיונות של בני-זמנו ה"מינימליסטים", טרי ריילי, למונט יאנג ופיליפ גלאס?

המאפיין החשוב ביותר של טרי ריילי הוא ה Performance as a Process. אני לא יודע מה אני הולך לנגן. הפרפורמנס הוא פרוסס גרידא וברגע שהוא נגמר, הוא נגמר. במידה זו יש מעט מן המשותף עם רייך, שטוען:
Now, as you may know, I don’t generally write movements. I don’t believe in movements. I believe that when the music stops, it stops

בנוסף יש שימוש בפראזות מלודיות קצרות ורפטטיביות, שהן נגזרות מורכבות של הפולס, האקוויולנט של ה One האפריקאי שהכל נובע ממנו.

אך רב השונה מן המשותף. רייך כותב את היצירה, כאמור, במשך שנתיים תמימות, הוא לא לוחץ על כפתור במחשב, הולך להכין קפה, חוזר אחרי 40 דקות ויש לו יצירה מינימליסטית, אליבא ד'עמית הכט.
לגבי למונט יאנג המצב שונה עוד יותר ברמה מהותית. אך גם כאן יש מן המשותף. יאנג מעוניין לבקש את השינוי באתוס שחל, לדוגמא, בצב שלו, כשהוא נחשף לרעש תעשייתי בלתי-פוסק, כמו בן המערב ביום.
ומה השינוי שחל במקור הצליל עצמו ובהשפעות איתני הטבע והזמן עליו. יצירותיו נמשכות שנים ארוכות וחלק מהמהות שלהן טמונה בכך - הדבר הזה קיים כל הזמן ויש לו ריקושטים של ביקורת חברתית נוקבת ואירונית.
היצירה Music for 18 Musicians היא אמנם ארוכה למדי יחסית ליצירות קודמות שלו (למעט Drumming), והיא גם מיישמת שינויים מהותיים אך איטיים מאוד. מצד שני אין רייך מעוניין באתוס שהמוסיקה מפעילה על האינדיבידואל מבחינה התנהגותית, אין לו שמץ של ביקורת כלפי התיעוש המערבי, הייתי אומר להיפך, הוא משלב אלמנטים מן המערב עם תרבויות אחרות. מבחינת פולס אלו שני הקטבים במה שנקרא הנישה המינימליסטית - הדרון וההישנות. וכמובן שמבחינת תוכן הפולס, רייך הוא יפהפייה קטנה מרמת השרון לעומת שיני הטיגריס של הפולס המחריד של למונט יאנג. ובהטרוגניות והשתלבויות הפולסים אלו באלו אין שמץ של אירוניה נוקבת כמו יאנג. ובכל זאת, משותף נוסף הוא החיבור הויטגנשטייני של רייך, דברים אחדים נשארים ואחרים משתנים.

לגבי המעמד של האמן המינימליסטי, בגישה דומה לכל אלו הנקראים מינימליסטיים (גלאס, יאנג, ועוד), רייך בעצמו נוקט עמדה פולמוסית:

The point is, if you went to Paris and dug up Debussy and said, “Excusez-moi Monsieur…are you an impressionist? ”, he’d probably say “Merde!” and go back to sleep.
That is a legitimate concern of musicologists, music historians, and journalists, and it’s a convenient way of referring to me, Riley, Glass, La Monte Young, maybe even John Adams, and now Arvo Part, Giya Kancheli, and Louis Andriessen; it’s become the dominant style.
But, anybody who’s interested in French Impressionism is interested in how different Debussy and Ravel and Satie are - and ditto for what’s called minimalism.

ומה לגבי העתיד של המוסיקה? פול גריפית'ס:
No wonder it has found a worldwide audience.
Having begun giving concerts in the late ’60s in Manhattan, most often in museums and galleries,
Reich has been regularly in Europe since the beginning of the ’70s. The repercussions were soon felt even by one of the most distinguished European composers,
Gy?rgy Ligeti; for younger musicians in all parts of the world—and writers, dancers, visual artists—they have proved life-changing.
No US composer since John Cage has left a wider, deeper mark.
Coming from everywhere, created by a keen and constantly self-refreshing mentality, this music has gone everywhere. It will stay.

לא בטוח שאכן כך, אך בדבר אחד אני בטוח - ההטרוגניות של רייך היא האחראית להצלחה שלה - Music for 18 Musicians הגדירה את פאלטת הצבעים של מוסיקאי בן זמננו מבחינת אמצעים אמנותיים, או כמו שאינו אמר, הריקוד בין הרמוניה מערבית, תופים אפריקאים ותפיסות של סאונד (במקור אלקטרוניות כמובן). רייך הצליח לאחד את כל הסרבול התרבותי הזה לקלח מים זורם שלא מאיים על אף אחד ממרכיביו.
כל זה נובע מההטרוגניה, מהקבלה של הרגע כהתקיימות, מהאמונה ביחס אינדיבידואל-קולקטיב, או פולס-פייזינג. רייך משלים חיבור טהור, חסר-תפר, בין הטרוגניה זו לאמצעים האמנותיים שמרכיבים את Music for 18 Musicians,
ופה טמון הכוח האמיתי של היצירה.

לסיכום, רייך ביצירה זו נפרד לא רק מהאמירה הפילוסופית-אמנותית של חלוצי האלקטרוניקה, אלא סוטה מהאסתטיקה האלקטרונית ככלל (השימוש באלקטרוניקה מוגבלת למיקרופונים כדי לייצר באלאנס, כאמור), שהייתה פרומיננטית בתחילת דרכו עם טרי ריילי, במיוחד מתפיסותיהם של הבארונים אך לא רק.
הוא המיר את הפייזינג האלקטרוני הנוצר מיציאה מסנכרון של טייפים בפייזינג אנושי עם אמירה הומנית של הטרוגניה וטוהר האמצעי המוסיקלי. אך חידושיו חדרו למוסיקה הפופולארית האלקטרונית בדלת האחורית בשנים שלאחר מכן, הרבה מאוד בזכות Music for 18 Musicians, במיוחד בזכות הגיוון של התרבויות המוסיקליות (זיקה ישירה וקרובה מאוד לטכנו), והמוטיבים המלודיים הקצרים והרפטטיביים. הוא מייצר נתק בין "חלוצי המינימליזם" עם היצירה באמצעות האלמנטים החדשים בה.
בנימה אישית כמוסיקאי אני רואה את עצמי מאוד מרוחק מהתפיסות האלו והרבה יותר קרוב לשטוקהאוזן ולקייג'. אני מאמין שבתור אחד שכמעט כל חייו היה אאוטקאסט, החברה הפעילה עליי לחץ כלפי פנים, ונטייה לאינסוף פנימי, אינפיניטסימלי, ולתקוות המהות הטרנסצנדנטלית שלו. והאבסורד הקיומי ההולם בי מדי יום ביומו גורם לי להזדהות ברמה טוטאלית עם ג'ון קייג' ולאימה מפני הרגע הבא. ואני בהחלט מאמין שהדרך שלי להתמודד עם הקיום הרבה יותר קרובה ל Pierrot Lunaire חמור הסבר של שנברג, מושא הערצתו והתזה הראשונה של אדורנו, מאשר עם Music for 18 Musicians.

המאמר נכתב במסגרת קורס פרספקטיבות מוזיקליות ב- "Muzik” - בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוזיקה", בהנחיית עמית הכט.

ביבליוגרפיה:
http://stevereich.com/articles/Jonathan_Cott_interview.html
http://stevereich.com/articles/Anne_Teresa_de_Keersmaeker_intervies.html
http://stevereich.com/articles/NY-VT.html
http://stevereich.com/articles/Lee_Ranaldo.html

Steve Reich: Writings on Music 1965–2000 Paul Hillier xvi + 254 Oxford University Press

http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=4862344 - Steve Reich - Another compositional ride / Jeff Lunden
http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=7127259 - NPR - Minimalist Jukebox - Steve Reich
Fanfare Magazine - Christopher Abbot - 31.12.08
ציטוטים נוספים מהניו-יורק טיימס:
New York Times, Paul Griffith, 26.9.2000
Vivian Schweitzer - New York Times - 26.3.2007
http://www.danieltones.com/Publications_files/PAS%20Hartenberger%20article.doc
http://www.donshewey.com/music_articles/steve_reich.html
 
השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות