עמית – מהו ניהול פדגוגי? – חדשות מוזיקה
חפש
מלאו פרטים
וניצור איתכם קשר בהקדם
שלח
הצטרפו אלינו
 width=

 
עמוד הבית    חדשות    עמית – מהו ניהול פדגוגי?

עמית – מהו ניהול פדגוגי?

  עמית הכט, המנהל הפדגוגי של Muzik, איש קולנוע ומוזיקה, מספר לנו מהו בעצם תפקידו של המנהל הפדגוגי, וחושף על הדרך כמה פרטים ביוגרפיים הכוללים רשימה מעוררת קנאה של הופעות ואירועים מוזיקליים..

עמית, ספר לנו קצת על תפקידו של המנהל הפדגוגי ב - Muzik

עיקר תפקידו של המנהל הפדגוגי הוא לדאוג לתקשורת בין הקהילות השונות ב - Muzikהקהילה המנהלת והמתפעלת, הקהילה המלמדת והקהילה הלומדת - לזהות צרימות ואי הבנות ולגשר עליהן באופן דיאלוגי. על המנהל הפדגוגי ליצור מארג של כל הקולות שמייצר בסופן של דבר את תכנית הלימודים והפעילות בפועל. לשם כך, אני חייב להיות קשוב ורגיש לקצב והאנרגיה של ההתרחשויות בשטח, ולהבין שההתנהלות הסופית בשטח תהיה מושפעת משפע של גורמים ומן הדינמיקה ביניהם ולא מתכניות כתובות שנראות יפה. זה די דומה בסופו של דבר למה שדי ג'י או מנצח תזמורת עושים, אתה מוביל במובן מסויים אך עליך לזכור תמיד שלא אתה "המרכז" אלא מי שאתה משרת, אחרת מהות התפקיד מתפספסת..

אתה חלק מ - Muzik מזה כשמונה שנים. מפרספקטיבה של זמן ומנקודת מבטך, מהם השינויים וההתפתחויות המשמעותיים שביה"ס עבר?

ראשית, ביה"ס הפך מקהילה נקודתית וסגורה (שסבבה סביב "מוזיקה אלקטרונית") לקהילה פתוחה, עשירה ומגוונת, המכילה אנשים שמגיעים ממגוון תפיסות וז'אנרים מוזיקליים ומנקודות מבט שונות.
הגיוון הזה מאפשר החלפת רעיונות שונים ומקדם דיאלוג מפרה עבור כל הצדדים.

על אף השינויים, יש שתי נקודות חשובות שמייחדות את Muzik בעיני:
ראשית, עם השנים אמנם חל גידול במספר התלמידים, אולם ביה"ס מצליח לשמור על המהות והלב שלו, וזה גם לעולם יישאר האתגר שלי, שלו ושל כולנו.
שנית, ב- Muzik אנו משתדלים להתייחס ולחנך למוזיקה לא רק כמקצוע או ככישרון ו-skill, אלא גם כאמנות, ככלי להתפתחות אישית ומקור העצמה. אני אישית מאמין שמוזיקה זה ראשית כל "נשמה".

אתה מלמד את הקורס "פרספקטיבות מוזיקליות", העוסק במוזיקה מנקודת המבט התרבותית. למי היית ממליץ ללמוד את הקורס הזה ובאיזה אופן הוא תורם בעיניך לתלמידי וחובבי המוזיקה?

הקורס "פרספקטיבות מוזיקליות" עוסק בהתפתחות המוזיקה בתרבות האנושית כדיאלוג בין שתי תרבויות מרכזיות - האפריקאית והמערבית. החיבור בין שתי תרבויות אלה מייצג בצורה השלמה ביותר אלמנטים הקיימים בכל התרבויות בעולם והוא ההתפתחות המוזיקלית החשובה ביותר של המאה העשרים לפי תפיסות הקורס.
בתרבות האפריקאית הדגש הוא על נשמה, אותנטיות וביטוי אישי; במערבית - על שפה, דיוק ואוניברסאליות (לדוגמא שפת התיווי שמציעה שפה אוניברסאלית ומדגישה את המתוכנן והשלמות הארכיטקטונית). שתיהן חסרות ולא שלמות ושתיהן צריכות זו את זו בכדי ליצור את השלם.
בקורס אני מבקש להציג ולקדם את הדיאלוג בין שתי התפיסות התרבותיות, משום שדיאלוג זה (ששורשיו קדומים ועתיקים ומגיעים עד לתחילת תולדות האנושות) מחייה את העולם. צריך את שתיהן כדי שהקסם יתרחש, וחשוב שמוזיקאים בפרט ואולי גם בני אדם סקרנים בכלל יכירו את תולדות ורקע הדיאלוג העתיק בין שתי התפיסות. הקורס מומלץ לכל מוזיקאי, לכל אדם האוהב מוזיקה, כמו גם לכל מי שיש בו סקרנות ורוצה ללמוד על ההסטוריה והתרבות האנושית דרך הפרספקטיבה המוזיקלית.

מעבר להיותך איש מוזיקה (עורך ויועץ מוזיקלי, מורה לפרספקטיבות מוזיקליות), אתה גם קולנוען (תסריטאי ובמאי). באיזה אופן התחומים האלה שזורים ותומכים זה בזה? כיצד זה בא לידי ביטוי בתפקידך ב- Muzik?

מבחינתי כל אמנות מתחילה עם מוזיקה, או לצורך העניין עם שירה. אני לא מתכוון לכך שלכל יצירה אמנותית צריך להתלוות פסקול, אלא שבמהותה כל יצירה אמנותית חייבת להיות מוזיקה (או שירה). לכן גם בקולנוע היוצר מתזמן שוטים, מילים, תנועות מצלמה ושחקנים על פי קצב מסוים, כלומר היחסים בין היצירה הקולנועית למוזיקה הם בלתי נפרדים. מעבר לכך, כאיש קולנוע אתה גם מתעסק בדיאלוג בין מרכיבים אנושיים שונים ורבים: שחקנים, צלמים, עורכים, צוות ההפקה, גוף השקעה ועוד. זה לא שונה בהרבה ממה שאני עושה בתפקידי כמנהל פדגוגי, אז אני מוצא שיש השקה בין התחומים.

בתקופה שבין סוף שנות השבעים לאמצע שנות התשעים גרת וטיילת בעולם ולמעשה לקחת חלק באירועים תרבותיים ומוזיקליים שהפכו ברבות השנים לחלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה של המוזיקה והתרבות הפופולרית. ספר לנו על כמה מהזכורים והמכוננים ביותר עבורך.

אכן, היה לי המזל לגדול בשוויץ בשנות השבעים (שהייתה מקום מאד משעמם ועצוב לגדול בו וכדי לברוח מהשממה הלכתי להמון הופעות וחייתי מוסיקה) ולגור בארה"ב בשנות השמונים עד תחילת שנות התשעים.
ראיתי ארבע הופעות של דיוויד בואי בתקופת השיא שלו, בין Station To Station ל- Let's Dance; ראיתי את האבנים המתגלגלות בכל פעם שהם הופיעו בשוויץ; ראיתי את פינק פלויד עם Animals, את בלק סבת, את קיס. ועכשיו לשיאים משמעותיים יותר מבחינתי: ראיתי את הסקס פיסטולז ואת הקלאש כשהם היו ממש בראשית דרכם (את הפיסטולז אפילו לפני שסיד vicious הצטרף!). ראיתי את הסמית'ס לפני שהם הוציאו את הסינגל הראשון שלהם This Charming Man (הם הופיעו כלהקת חימום של איזה הרכב שכולם שכחו כבר) והיה ברור כבר אז שיש כאן דבר גדול שהולך לקרות. ראיתי את איגי פופ עם The Passenger, את לו ריד ועוד ועוד.
לגבי האהבה האמיתית שלי, המוזיקה השחורה: באירופה ראיתי את פרלמנט בהופעה חיה, את דונה סאמר כשהיא רק יצאה עם Love to love you baby. בארה"ב היתה לי הזכות להיות בניו יורק בדיוק כשהמהפכה של הדיסקו והראפ התחילה. ראיתי את אפריקה במבטה ואת גרנדמסטר פלאש בשיאם ב"רוקסי" וגם, הכי חשוב מבחינתי ומי שבאמת שינה את העולם שלי מבחינה מוזיקלית, את לארי לוואן (הדי ג'יי רזידנט של מועדון הפרדייז גראז' המיתולוגי). עד ששמעתי אותו בפרדייז גראז', הייתי למעשה סוג של פאנקיסט, אבל הוא פתח אותי לעולם חדש לגמרי ועד היום יש בי גם מזה וגם מזה.
בנוסף לגראז', הייתי גם במועדונים נוספים שהפכו ברבות השנים למיתולוגיים, כמו הלופט וסטודיו 54.
היום כשאני חושב על כל זה, זה עדיין מרגש אותי ולכן אני אומר לתלמידים שלי - לכו לכל הופעה שיש, לא רק קולדפליי או בוב דילן או מה שאתם מכירים - יכול להיות שהאמן הזה שאתם לא מכירים, הוא זה שמשנה עכשיו את העולם בזמן אמת. כמו מוריסי בזמנו, כמו לארי לוואן, כמו במבטה (ואז אפילו לא אהבתי מוזיקה שחורה).
אה, כמובן, עוד אירוע מכונן לצד לארי לוואן, הייתה הופעה של להקת קרפטוורק שראיתי. אבל זה כבר סיפור אחר. אז לא הבנתי. היום אני לא מאמין. אבל ככה זה בחיים. אתה חייב לעשות לחיות ולחוות כל רגע, כי ייתכן שרק אחרי עשר שנים תבין איך הכול מסתדר ולמה מה שקרה היה חייב לקרות בדיוק ככה ולא אחרת.
אני מרגיש שהייתה לי זכות גדולה. אבל אני מרגיש את אותו דבר גם כשאני עומד מול שלושים אנשים שמקשיבים לשטויות שלי (טוב לא לשטויות שלי, לאמת שלי) ואני יודע שיש סיכוי שמשהו מזה יחלחל קצת גם למוזיקה שלהם ולתפיסת העולם שלהם. זאת זכות גדולה. אסור לשכוח את זה. אני משנן לעצמי את זה כל היום.
עמית – מהו ניהול פדגוגי? – חדשות מוזיקה