הרשמה לניוזלטר
מידע והרשמה ל -Muzik
שם
טלפון
מייל
נושא
שלח
ישן מול חדש באומנות וסיכום האלבום Recompose
יהונתן ששון
| שישי | 03.08.12 |
על ישן מול חדש באומנות וסיכום האלבום Recompose
חלק רביעי  ואחרון מתוך עבודת המחקר של יהונתן ששון על 'ReComposed' - יצירות קלאסיות מאת מאוריס ראוול ומודסט מוסורגסקי זוכות לעיבודים חדשים ע"י אנשי הטכנו קארל קרייג ומוריס אוסוולד.
בכדי לעשות דבר חדש שייזכר בעתיד, חובה להתייחס לעבר בצורה מודעת. בפוסט הקרוב נביא דוגמאות מעולם האומנות המאוששות את הטענה, לדוגמא: סגנון הבאוהאוס המודרני (אדריכלות), סגנון הטכנו מול התרבות האפריקאית השבטית (מוזיקה) וסגנון הניאו קלאסיזם באומנות, ונסכם את העבודה המעניינת על Recomposed- המפגיש ישן וחדש, ואולי גם נצטער על כך שבולרו אינו להיט מועדונים??


השאלה הנשאלת היא למה בכלל צריך להתייחס לעבר על מנת להיזכר בעתיד.
האם קרייג ואוסוולד אינם מוכשרים דיים לכתוב מוזיקה מקורית וחדשה שתכנס להיסטוריה?

כתשובה לשאלה ברצוני להביא את דברי האדריכל המודרני לואיס קהאן:

"מה שהיה היה, מה שהווה היה, מה שיהיה היה".

קהאן מזקק לכדי משפט פשוט השקפה שלמה של הרבה מאוד אמנים וחוקרי אומנות, הגורסים כי דבר לא משתנה מהיסוד מבחינת ההתפתחות האומנותית.
כל דבר חדש הוא בעצם ורסיה של דבר שכבר היה קיים.
טענתי היא שכדי לעשות משהו חדש שיזכר בעתיד, חובה להתייחס לעבר בצורה מודעת.
על מנת לנמק את הטענה אשתמש בשלוש דוגמאות מתחומים שונים:

אדריכלות- תנועת האדריכלות המודרנית- באוהאוס.
אומנות - תנועת הנאו קלאסיציזם.
מוזיקה - על ההקבלה בין טכנו לתרבות האפריקאית השבטית.


אדריכלות מודרנית- באוהאוס

מקור המילה באוהאוס הוא במונח "באוהיטה" - צריף הבנאים. זהו סגנון שהתפתח בין שתי מלחמות העולם בשנים 1919-1933בבית ספר לעיצוב ואדריכלות שנשא את אותו שם ובו למדו מיטב המוחות האדריכליים. מקים בית הספר הוא וולטר גרופיוס שרצה שתלמידיו יתחנכו וילמדו כמו ששוליות למדו מבנאים בשטח, בצריף הבנאים.
הדגשים של תנועה זו הם התנערות מהסגנון הפרוסי המצועצע, הדגשת צרכיו הפשוטים של האדם כרפרנס לבניה, ושמירה על פשטות ואיפוק. שם גם נטבע המשפט המוכר "Less is more " ע"י האדריכל מיס ואן דר רוהה.
בתחילת דרכה נחשבה התנועה לפורצת דרך משום שהיא זנחה לחלוטין את כל הסגנון המקובל באותה תקופה שהושפעה מגותיקה, בנייה גדולה מהחיים ומלאת אתוס ופאתוס.

אחד האדריכלים השנויים במחלוקת והבולטים ביותר בזרם זה הוא האדריכל "לה קורבוזיה", שהיה הראשון שהתעסק עם בטון מזוין כחומר ראוי לבנייה אורבנית.
הוא הגדיר מחדש את צורת הבניה בין השאר בקביעתו כי חלוקת החלל בבניין צריכה להיות קומה ראשונה על עמודים כך שנוצר חלל פתוח,וגג שטוח המאפשר לדיירים מקום פתוח להתאוורר.

אלו דברים שנחשבו לפורצי דרך בעבר ובכל זאת היום הם נראים לנו כהגיוניים וטבעיים.
בעיניי הסגנון הצליח משום שיחד עם החדשנות, שמר לה קורבוזיה על עקרונות ידועים עוד מימי יוון העתיקה.לדוגמא שימושו הרחב ב"חתך הזהב"* ככלי לאומדן פרופורציונלי:

מעבר לעבודתו עסק לה קורבוזיה גם במחקרים רבים, החשוב ביותר הוא המודולור.
זהו תרשים שבו הוא לקח את גוף האדם, מדד אותו וחילק את אבריו על פי מוטיב חתך הזהב.
התרשים מעורר קשר ישיר לעבודתו של לאונרדו דה וינצ'י "האדם הוויטרובי" , שגם התעסק מאות שנים אחורה בגוף האדם וחתך הזהב.
לה קורבוזיה הכיר את המסורת האומנותית וידע להשתמש בה לצרכיו.
על ידי מחקרו הוא הוכיח כיצד יש לתכנן בניין בצורה נכונה, ואכן תוכניתו הצליחה.
יתכן ולולא השימוש בחתך הזהב עבודותיו לא היו יוצאות לפועל, וזוהי דוגמא חשובה שמראה איך חדשנות במיטבה הולכת יד ביד עם מסורות מן העבר.

הדמיון בין דה וינצ'י לקורוזיה מוצג ע"י התבוננות ב"מודולור" לעומת "האדם הוויטרובי"
 
המודולור :
 

האדם הוויטרובי :
 
 
*חתך הזהב- יחס הזהב הוא מספר אי רציונאלי המעסיק את המדע והאומנות מאות בשנים.
זהו יחס הקובע כי a+b חלקי a שווה ליחס בין a חלקי b 
 

היחס הזה היה נהוג כבר בימי יוון העתיקה, והוא שימש אומנים בכל תחום. ממוזיקאים שבחנו מרווחים קונסוננטים (מרווחים נעימים לאוזן כמו אוקטבה וקוינטה) ועד פסלים וציירים שחיפשו את האומדן הנכון בין האובייקט ליצירה.

בצורה פשטנית ניתן לומר שזהו יחס הקובע סימטריה, ועל ידיו ניתן לקבוע מה עובד מבחינה אסתטית.
 
הזרם הניאו- קלאסי באומנות
 
סגנון שהתפתח בצרפת בסוף המאה השמונה עשרה, עד למחצית המאה התשע עשרה.
תנועה זו נולדה בעקבות המהפכה הצרפתית. עד לאותה תקופה האומנות הצרפתית התעסקה במעמד האצולה ובתיאורו ההדוניסטי.
בשעה שמעמד זה נהנה מהחיים והתעסק בתענוגות, רוב העם רעב ללחם.
הסגנון הזה נחשב לאומנות הרוקוקו שהתעסקה בנשות החצר ובחיי המלוכה והאצולה ועל כן הוא נחשב למנוון. עם בוא המהפכה והפיכת צרפת לאומה רפובליקנית, צמח הסגנון הנאו קלאסי.
בסגנון זה אמנים חשובים כמו ז'אק לואי דוד וז'אן אוגוסט דומיניק אנגר חזרו להתעסק בעם. רעיונות השוויון והאחווה השפיעו גם על האומנות והתוכן שם דגש על הפטריוטיות הלאומית והפאתוס.

לואי דוד למשל התעסק בנושאים אקטואלים, וציורו החשוב "מות מארה" מנציח את חברו המהפכן שנהרג.
לעומת התוכן החדשני, הטכניקה בסגנון זה חוזרת אחורה אל החוקים הנוקשים של האסתטיקה הקלאסית, גם בעקבות מחקרים ותגליות מאותה תקופה שהוכיחו כי אכן יש הגיון אמנותי ופרקטי במסורות העבר.
 
 הציור מות מארה


 
גם במוזיקה הניאו קלאסית, שבין, טובי מלחיניה נמצאים פרוקפייב וסטרווינסקי, השילוב הזה בין תוכן חדשני לטכניקה מסורתית מתקיים.
במקרה הזה המוזיקה שומרת על מבנים קלאסיים כמו פוגה וקונצ'רטו אך מחדשת מבחינת הנושאים, ואומנות התזמור וההירמון הופכות נועזות יותר.
גם מחינת משקל קיימות שבירות וסטיות שלא התאפשרו במוזיקה הבארוקית.

בדוגמא זו ניתן להיווכח כי ההישענות על מסורות העבר הם חלק ניכר שבלעדיו אין תוקף לחדשנות.

 
טכנו Vs. אפריקה

מקצבי הטכנו הפוליריתמיים והמהירים, מעולם לא היו זרים לשבטים אפריקאים.
אמנם הקצב מופק צורה שונה אך המהות נשארת אותה מהות. ה- signifying - שלב ההיטהרות.
אם ניקח לצורך הדוגמא את שבט האיווי ונבחן בקצרה כמה שלבים בטקס השבטי הרי שניתן למצוא הקבלות מעניינות בינו ובין תרבות המועדונים בכלל והטכנו בפרט.

השלב הראשון בטקס השבטי הוא ה Breaking in שבו כל אחד ואחד מבני השבט חייב להתחבר לדופק לב האדמה.עד שאחרון בני השבט לא מתחבר, לא ניתן להמשיך לשלב הבא.
הביט מאסטר אחראי להכתיב את הקצב והוא מעין שליח ציבור, והאחריות על כתפיו גדולה.
המקצב הרפטטיבי הזה דומה מאוד למקצבי הארבע על ארבע של הטכנו וניתן גם להשוות בין הביט מאסטר לדי ג'יי המודרני.
גם בטכנו המטרה היא להתחבר לדופק ל -one כשלב בדרך לשחרור.

השלב הבא Cutting שבו הביט מאסטר קורא לכל אחד מבני השבט להוסיף פאטרן משלו לפי הקצב עד להיווצרות קצב פוליריתמי ומורכב, גם לא זר ליוצרי טכנו.
אומנים כמו דריק מיי ופלסטיק מן משלבים בזמן תקלוט בין לופים שונים ויוצרים מפיסות שונות מקצבים סוחפים ועשירים.
ריצ'י האוטין (פלסטיקמן) הידוע בחיבתו הלא מועטה לטכנולוגיה, התראיין לאחרונה בנוגע לסט איתו הוא מופיע בטור האחרון. הסט כולל 2 לפטופים עליהם עובדות במקביל תוכנת טרקטור סקר'ץ המאפשרת תקלוט, עריכה ומיקס ואבלטון לייב, התוכנה המהפכנית המאפשרת מגוון אפקטים ומניפולציות על מוזיקה בזמן אמת, מיקסר ושני קונטרולרים השולטים חיצונית בתוכנה.

 אני מצטט כאן חלק מראיון שבו נשאל האוטין על השימוש בתוכנת הטרקטור:
 

LAW: Has using Traktor Scratch changed the way you DJ at all?
 
RH:"I think it changed the way that I think about the music that I play or the music that I could potentially play. When you're playing two decks, with or without turntables, you're still working in a more linear way and you're always remembering that at a certain moment, there is always going to be one record playing because you're going to have to take one off and play the next. So, you always have to make sure that that one record can stand by itself at any moment. That's your mindset when you're listening to records.
Now, when I'm listening to records or demos or things that get sent, I can think about things on a number of levels—main track level, loops or hearing just a melody or part of a track that I know could work but perhaps with other things. Using Traktor, especially the four deck set up, it feels much more like producing and [being] creative as you're performing. You feel that you can go in many more different ways than before. There's a certain freedom to it because you're not constrained to just playing—some people would say this is the problem with it—you aren't just playing finished pieces of music. I can get really cool demos, which perhaps aren't perfect, and bring them into the mix and feature perhaps music that other people couldn't feature just playing two records, or feature great ideas from young producers who are sending me things. I think that's the way we're going with the whole music industry right now. There's a time and a place for a great artist album, but there is also, there should be a time and a place for great artistic ideas that perhaps aren't fully formed but are still great ideas unto themselves. I feel that I can take that information, or levels of information, different levels of completion, and complete it in my own set and create something that is very creative, that is unique and special for that moment when I'm performing".
 
יש כאן כמה נקודות שצריך לתת עליהן את הדעת. הנקודה הראשונה היא שהיום בעזרת המחשב, האוטין לא חייב בכלל להתמודד עם מצבים שרק טרק אחד מתנגן, המחשב מאפשר לו לנגן דברים שונים סימולטנית, בלי להיות מחויב למסגרת זמן בניגוד לעבר בו הדי ג'יי היה צריך לזכור שצריך לסיים את המיקס בזמן כדי לפנות מקום לטרק הבא.
גם על זה ניתן להסתכל כאומנות שמתייחסת לטכנולוגיה תוך שמירה על הקונספט של התקלוט.
הנקודה השנייה הנובעת מהראשונה היא שבעצם כל הזמן מתנגנים כמה דברים שונים ביחד, בדיוק כמו ב cutting האפריקאי גם כאן שוזר האוטין פאטרנים שונים תוך שמירה על ה one.
אך הדבר המשמעותי ביותר בעיני הוא מה שאומר האוטין על שילוב דמואים של אנשים בתוך המיקס
 
 
"I can get really cool demos, which perhaps aren't perfect, and bring them into the mix and feature perhaps music that other people couldn't feature just playing two records, or feature great ideas
."from young producers who are sending me things
 
מה שעושה האוטין הוא בדיוק המקבילה של הביט מאסטר, הוא נותן במה למקצבים שעשו אנשים אחרים
(יתכן שחלקם בקהל) כשכל תפקידו הוא רק לדאוג לשלב בניהם ריתמית.
בעייני זה דבר מדהים משום שהוא בוחר בכוונה גם את הדברים הלא גמורים כי הוא מחפש את הרעיון שיעשיר את המיקס. בדיוק כמו שהביט מאסטר דואג שכל אחד יביא את המקצב הפנימי המיוחד שלו לתוך הבלילה השבטית. אפשר ממש לדמיין את כל ההפרדה הגיאוגרפית והתרבותית נשברת בין כותלי המועדון כשהאוטין משלב ביד בוטחת בין קטעים של מפיקים צעירים מכל העולם.
כמו שהמוזיקה מאחדת ופותרת מתחים בתוך השבט, אפשר גם לקוות שאנשים ממקומות ותרבויות שונות בעולם ישתלבו ויחיו בשלום לא רק במיקס המוזיקלי של האוטין.
 
זוהי הדוגמא המוחצת בעיני להוכחת הטענה של לואיס קהאן שהבאתי בראשית דבריי. אכן, "מה שהיה היה, מה שהווה היה, ומה שיהיה היה" והיופי הוא לראות את ההתפתחות והצורות השונות שעל ידם מתממשים רעיונות אומנותיים ופילוסופיים מראשית האנושות ועד ימנו. בשלושת הדוגמאות שהבאתי ניתן לראות כי בסיגנונות חשובים באומנות, ולא משנה אם מדובר בציור, בניין או מוזיקה
תמיד מתקיים המתח בין העבר לעתיד ולדעתי הסגנונות האלו נכנסו להיסטוריה מסיבה זו לא פחות מעצם החידושים המבריקים שהביאו היוצרים.
ואם נחזור שוב לאלבום של קרייג ואוסוולד שלשמו התכנסנו, הרי שגם הם יחד עם החדשנות והמקוריות בעיצוב הצליל, נותנים כבוד למורשת של ראוול ומיזוגורסקי.
 
בראיון עם קרייג שהזכרתי מוקדם יותר קרייג נשאל מה דעתו על ההיפ הופ היום ואחד הדברים החשובים שהוא אומר הוא שהיום יוצרים לא מכירים את המסורת שלהם, לא יודעים מאין הם באו –

"But you have a lot of hip-hop producers that have fallen by the wayside becauseof the fact that they don’t know how to expand. They don’t know how to take it to another level.
I have a lot of respect for ?uestlove because he’s a music guy. He’s not just hip-hop. He’s a real music guy. He knows his history".
 

כמו שקרייג מסביר כאן, בשביל לקחת משהו לnext level כמו שעושה ?uestlove (מתופף, די ג'יי ומפיק סול והיפ הופ), אתה חייב להכיר את מורשתך, לדעת מאין באת בשביל להבין לאן אתה הולך.
אין ספק בכך שמה שקרייג דורש מאחרים, הוא ראשית כל מקיים בעצמו.
ואכן הדבר המדהים באמת הוא שקרייג לא נשאר רק בתחום ההיסטוריה המוזיקלית השחורה אלא מתקדם הלאה ומעמיק את השורשים גם במוזיקה מערבית קלאסית, שלכאורה לא קשורה למקום שממנו הוא מגיע,וזה לדעתי מה שעושה את ההבדל בינו ובין כל השאר.

בעזרת שלושת התחנות השונות האלו, מזירות שונות לחלוטין, אפשר להיווכח כי אכן צדק הפילוסוף הגל כשאמר שההיסטוריה היא "התקדמות, שבה כל תנועה מתגלה כפיתרון לסתירות שהיו בתנועה הקודמת".
שום דבר בהיסטוריה לא נוצר מתוך וואקום ועל כן בבואך לחדש עליך להיות מודע לכך שאפילו באופן לא רצוני אתה מתכתב עם העבר.

 
לסיכום

 
במקרה דעסקינן קרייג ואוסוולד לקחו קדימה את הפילוסופיה שהצגתי בעבודה זו והצליחו ליצור
תנועה חדשה של סינתזה בין שני סגנונות(ולא סתם הקטעים מחולקים לתנועות) ושל הסתכלות קדימה תוך נתינת כבוד לעבר.
הם הצליחו לגרום לעולמו של ראוול להיטמע לחלוטין בעולם האלקטרוני של האפקטים והסינטיסייזרים וזאת מבלי להשחית את המוזיקה והתזמור. בנגיעות עדינות ומלאות כבוד הצמד הזה עושה היסטוריה, ומצליח היכן שה-cool jazz נכשל לספק אנינות ותחכום מבלי לוותר על הגרוב והנשמה השחורים.
לדעתי זוהי מגמה שמתחילה עם האלבום הזה ותתפתח בעתיד. (גילוי נאות- כמה שעות לפני כתיבת שורות אלו קראתי בעיתון על אופרת טכנו חדשה בנושא מוצא המינים של דארווין מבית היוצר של הצמד "The knife", עוד דוגמא לפורמט מהעבר שנפגש עם רוח עכשווית).
מחשבה נוספת שהתפתחה אצלי בעקבות העבודה היא שבשעה שמעמד האלבום במוזיקה הפופולארית מאבד מכוחו כיצירה אומנותית הגדולה מסך חלקיה והתעשייה מתרכזת כעת בעיקר בסינגלים בודדים, דווקא האלקטרוניקה חוזרת למעמדו המיתי של האלבום.
ואכן חווית ההאזנה לאלבום זה דורשת הקשבה מתחילתו ועד סופו, אחרת הוא מאבד ממשמעותו.
קרייג ואוסוולד ידעו לנצל בצורה מקסימאלית את מה שהונח להם בידיים ובניגוד לניסיונות מהעבר של חיבור בין קלאסיקה לאלקטרוניקה, הם לא רמסו ורידדו את המקור כמו הרבה מפיקים שתפסו יצירה קלאסית, הוסיפו לה קצב אלקטרוני וסגרו עניין.
ניכר בצמד שהם באמת אוהבים את המוזיקה של ראוול וסביר להניח שֹהם גם ניסו להראות שאם ראוול היה חי היום, יכול להיות שהבולרו היה בכלל המנון מועדונים. 
 
המאמר נכתב במסגרת קורס פרספקטיבות מוזיקליות ב- "Muzik” - בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוזיקה", בהנחיית עמית הכט.


ביבליוגרפיה

- סרן קירקגור - "או או" (תרגום מדנית מרים איתן הוצאת מאגנס תשנ"ו)

-מגזין "סאפ" www.supmag.com

-מגזין "פאקט" www.factmag.com

-"רוקדים על משכבם" מאמר מאת ניב הדס, פורסם במגזין "גלריה" של עיתון הארץ ביום חמישי
8.1.09

-מחברת פרספקטיבות מוזיקליות שנה א'

www.laweekly.com

-ויקיפדיה


www.redbullmusicacademy.com

www.residentadvisor.net
השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות