סטיב רייך, מחלוצי המינימאליזם
דניאל שטרסר
| שלישי | 17.07.12 |
סטיב רייך, מחלוצי המינימאליזם
חלק ראשון מתוך עבודת המחקר של דניאל שטרסר על יצירתו של סטיב רייך - 'Music For Eighteen Musicians'.
בפוסט הראשון נסקור את הביוגרפיה של האדם שמוכר כיום כאחד מחלוצי המינימאליזם, ונכיר את העקרונות המנחים את סטיב רייך ביצירותיו – ביניהם הפולס, הפייזינג, הקאנון, האוגמנטציה. כמו כן נתחיל להבין מדוע ההטרוגניות שביצירה Music for Eighteen musicians היא שמייחדת אותה והופכת אותה לנכס נדיר בנוף המוזיקאלי.

לראשונה כששמעתי את היצירה Music for 18 Musicians התרשמתי במיוחד מהעושר שלה, ולא ידעתי בדיוק באיזה עושר מדובר. זה נשמע לי כמו שילוב של כל הגישות למין פסיפס חלק. כמו זרם של מים, כמו ראי.
כשהתחלתי לקרוא בספרו Writings on Music התחלתי להבין שהכל נובע מהפולס. הפילוסופיה מאחורי זה, כך הגיתי, היא שהפולס הוא הקיום האקזיסטנציאליסטי, האפשרות לאיזשהו יש.
התאוריה הכי פחות מושמצת כרגע לגבי הבריאה היא שהיקום נוצר יש מאין, המסה הראשונית שהתנפצה לאחר מכן התנפחה מתוך האבסורד, מתוך חוסר האפשרות להתקיים. ושאחרי היקום, כשהוא נגמר, אין יותר.
פשוט אין שם, ולא יכול להיות שם. לפחות לא אם יש לנו הגדרות אפלטוניות\אריסטוטליות לגבי "אמת", "קיום", "זמן", "מקום", "שינוי" והיחסים בין האובייקטים האלה לסובייקטים, אלינו.

אני דוגל בתאוריית ה'פאטאפיסיקה' של אלפרד ז'ארי וככזה התיאוריה הזו מצלצלת לי בקונסוננט אירוני אבסורדי שהוא חלק מהדרך שלי להמשיך להתקיים. לקח לי המון זמן להבין שמתוך כך, מתוך הקיום שלי אני מרגיש שמתחולל ביני לבין Music for 18 Musicians מאבק כשאני שומע אותה, וניסיתי להבין למה. למה יצירה שנשמעת לי כ"כ טהורה, כל כך מזכירה לי את כל מה שאני מכיר (המון אלמנטים ביצירה מופיעים בהקשרים דומים גם בתקליט Wurdah Itah של מאגמה - כלי ההקשה הבארטוקיים, הפולס המתמשך, השימוש בקול האנושי, משחקי המרקם, הפראזות המלודיות הקצרות והרפטטיביות, אפילו השמחה הבתולית לפעמים.) למעשה אם לא הייתי יודע הייתי חושב שרייך גנב הכל מכריסטיאן ואנדר שהוציאה את התקליט ב 74. אם כך מה השוני המהותי, למה אני נאבק לקבל את היצירה? מה האמירה שהיא מכוננת ואיך היא מתנגשת עם הדרך שלי לחיות?

All great events start with the pulsation of an artery - ויליאם בלייק.

המאמר מתמקד בגישה שהיצירה מהווה תמונה למסעו ההטרוגני הקיומי של רייך, ובין השאר כחלק מכך הדגש על החוויה הסובייקטיבית והאינטר-סובייקטיבית.
ההטרוגניות, בדיוק כמו באפריקה, מכוננת את הלכידות. כך לטעמי האישי רייך הגשים יצירה צבעונית-אנושית במיוחד, אופטימית אך קלאסית בתמציתיותה, וזהו נכס תרבותי נדיר.

סטיבן מייקל רייך נולד ב 3.10.1936 בניו-יורק סיטי. הוא למד בג'וליארד עם ויליאם ברגסמה ווינסנט פרסיצ'טי, ובמכללת מילס עם לוצ'יאנו בריו ודריוס מילו. הוא נחשב לחלוץ המוסיקה המינימליסטית בדאונטאון ניו-יורק.
רייך למד פסנתר בצעירותו, ובגיל 14 חל מפנה בדרכו האמנותית כשנחשף למוסיקה טרום-קלאסיציסטית ופוסט-רומנטית, ובמיוחד באך, סטרווינסקי וג'ון קולטריין. בשלב זה כבר ידע, כך הוא אומר, שהוא הולך להיות מלחין. אך במקום זאת המיר את הכלי שלו בתופים והצטרף ללהקת ג'אז. כשהחל ללמוד באוניברסיטה וחזר לנגן על הפסנתר, התעניין במיוחד בפוטנציאל הריתמי שלו. הדגש על הביט הקבוע והשינויים מסביב בעבודותיהם של המשפיעים עליו קסמו לו במיוחד.
התזה שלו על לודוויג ויטגנשטיין בתקופת ה BA שלו באונינברסיטת קורנל משליכה על כך, שם הוא
מצטט אותו - "Certain characteristics will be shared, others will be unique*". אלגוריה פשוטה לכך היא דברים של רייך עצמו על קולטריין ("הרבה תוים על מעט מאוד הרמוניות*") וספציפית על האלבום Africa/Brass ("באופן עקרוני, חצי שעה על התו פה*").

בתחילת דרכו התמקד בפרט בפריזמה הפסיכואקסוטית המתקבלת משינויי מופע (phase) מלופים של טייפים המנוגנים במהירויות שונות - לאחר שהושפע מנסיונות דומים ע"י טרי ריילי, שכתב את היצירה המינימליסטית הסמינלית In C, שרייך השתתף בביצועה.
אירוע מכונן קרה כשהקליט כומר פנטקוסטי שחור בשם האח וולטר וניגן אותו באוניסונו unison בשני טייפים. שני הפלטים יצאו מסינכרון ורייך התוודע לחוויה פסיכואקוסטית צבעונית.
בחוויה גם זיהה שני אלמנטים שעתידים ליטול חלק משמעותי בסגנון הקומפוזיציה שלו - הקאנון והאוגמנטציה.
רייך מחפש כל פעם מחדש אמירות מוסיקליות שונות, הפייזינג המתקבל בלופים חדל מלהיות תחת הזרקור ב 71 והוא התמקד בפייזינג בביצוע אנושי.
במשך השנים הוא בונה לעצמו לקסיקון של אמצעים אודיו-אסתטיים ומרחיב את נופך יצירותיו.

בשנות השבעים נסע לגאנה ללמוד תיפוף אפריקאי עם גידאון אלרווי ולמד גמלאן באלינזי בסיאטל, ועברית, תורה וחזנות בארה"ב ובישראל בהמשך העשור.
בשאיבתו התרבותית הבלתי-פוסקת הצדיע לסטרווינסקי, כשהוא מצטט אותו אומר שהמלחין מכה שורש ("grub around for roots*"), כלומר מונע ע"י דחף אינסטינקטיבי לחיפוש אחר גירויים מוסיקליים. תפיסה זו היא אופטימית, קונסטרוקטיבית ואישית. היא קונקרטית ואינה
מבוססת תהליך אבסטרקטי ידוע מראש או מהווה את הטוטאליות שבניסוי שכזה, בניגוד ליצירותיו המוקדמות, על אף שבתקופתו המוקדמת היה מודע לכוחו של הפולס,
והוא נותן זאת בדברים: I realized that if I were going to do anything that had the least emotional resonance for myself, I had to reinstate the pulse, front and center.*

בפוסט הבא נתעמק ביצירה Music for 18 musicians. 

 

המאמר נכתב במסגרת קורס פרספקטיבות מוזיקליות ב- "Muzik” - בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוזיקה", בהנחיית עמית הכט


השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות