מה בין סטיבן רייך לאבות המייסדים?
דניאל שטרסר
| שני | 30.07.12 |
מה בין סטיבן רייך לאבות המייסדים?
חלק שלישי מתוך עבודת המחקר של דניאל שטרסר על יצירתו של סטיב רייך - 'Music For Eighteen Musicians'.
בפוסט שלפנינו נבחן את הקשר שבין היצירה Music for 18 musicians לבין האבות המייסדים של המוזיקה האלקטרונית – ג'ון קייג', קרל היינץ שטוקהאוזן ולואיס ובבה בארון. כמו כן, נדון בשאלה האם זו יצירה מינימאליסטית? ואם כן, מה גורם לה להיחשב ככזאת?

רייך טוען שהוא אמן אנדרגראונד אך אינו מורד. אפשר להבין זאת מהשוואה עם ג'ון קייג'. רייך משלב ביצירה אלמנטים שונים, מנוגדים ונדירים בנוף המוסיקלי המערבי כמו מקצבים אפריקאים עם כלים מערביים, פיתוחים מלודיים מעודנים מצד אחד ובעלי אופי של Call and Response, שינויי מרקם בלתי פוסקים אך איטיים מאוד, מערבולת דרמטית של דומיננטיות קולית אך מאוזנת להפליא ועוד. זהו בדיוק הפן המשלים לרעיון ה Juxtaposition של קייג'.
אצל קייג', רעיון ההנגדה היא אמצעי, וכך גם אצל רייך. בעוד אצל רייך האמצעי הוא הנגדה והרעיון הוא הטרוגניות, קבלה, אופטימיות, קולקטיב, אצל קייג' התמונה הרבה יותר אפלה -
הרעיון הוא אנטרופיה, התמודדות עם האבסורד האקזיסטנציאליסטי, והמוסיקה שלו מביאה ללא ספק רוח של ניכור, פסימיות, חוסר-אונים, ובדידות בלתי נגמרת.

אף עם הבארונים, יש מן המשותף ומן השונה. הבארונים דגלו בקיברנטיות, ביכולת ובמטרה של חווית השמע ליישם אתוס התנהגותי (קצת כמו אפלטון והמודוסים, אך אצל אפלטון האלמנט המכריע הוא ה tonoi או הבסיס ההרמוני של המודוס ואין בו משהו קיברנטי-אינהרנטי, והוא בפרונט, ואצל הבארונים זהו הסאונד, והוא במעטפת ולא בחוויה האינפורמטיבית). הבארונים קיוו ליצור מציאות תרבותית חדשה באמצעות הגילויים הללו.
סטיבן רייך מימש את המציאות הזו במובן מסוים בכך שהחדיר אלמנטים, במיוחד ניכר ב Music for 18 Musicians, אל תוך המציאות. זה אמנם לא אופף אותי ברחוב או גורם לי להרגיש פחות חרד ברחוב אלנבי, אך אין ספק שכמויות מוסיקת ה dancefloor העכשווית מושפעת השפעה קיברנטית-מחשבתית מחידושיו של רייך. עובדה היא היא שאני לומד בקורס "פרספקטיבות מוסיקליות" עם עמית הכט כדי להיות מודע להשפעות אלו (ולזרוק את סטיבן רייך מתא הטייס?)

אצל שטוקהאוזן הגישה שונה מכל וכל. שטוקהאוזן מבסס תהליך תיאורטי-מעבדתי כמניפסט במטרה להגיע לחוויה טרנסצנדנטלית. רייך טוען שני דברים שונים לגמרי:
All music theory refers to something that has already happened, but if it is taken as a prescription, or worse as a manifesto, heaven help you.

לשטוקהאוזן יש רעיון, הוא מכיל את האמצעים כדי להגשימו, מזקק אותם בתהליך מורט-עצבים ומשלח אותם דרך הארובה. רייך מעוניין במוסיקה עצמה, במעורבות הרגשית של המאזין עם היצירה.
מבחינתו המוסיקה היא דרך לקשר בין אנשים, וביצירה זו במיוחד, באמצעות הבעות של אלמנטים מוסיקליים טהורים. שטוקהאוזן בדומה לאדורנו (והבארונים, למרבה האירוניה) רואה את המוסיקה כאמצעי להגשמת אידאל.
גם כששטוקהאוזן משתמש בחזרתיות, התחושה היא אינפיניטסימלית, ובדיוק בכך הוא עוסק, באינסוף כלפי פנים, ב Aether, באלמנט המזוקק שבלעדיו אין תוקף לשום דבר. הוא מנסה לזקק את האינסוף כלפי פנים כדי לפרוס אותו החוצה, לתת תוקף, לצאת אל האינסוף שבחוץ. המוסיקה של רייך נשמעת מאוד יציבה בהשוואה. היא מעגלית, היא עוסקת בעצמה כחוויה קיומית-אנושית-אדמתית וכאמצעי תקשורת בין אנשים, ובדיוק מהסיבות האלה
היא מבוטאת כמונומנטלית יותר, סטטית לגמרי בהשוואה, לדוגמא, ל Kontakte. אין שאיפה להגיע למעבר, הכל כאן ועכשיו איתי ואיתך.

ובאשר למינימליסטים, מה משותף ליצירה ולרפרטואר המינימליסטי? לגישות החלוצים המינימליסטיים? האם היצירה היא יצירה מינימליסטית?

ישנם שני אלמנטים משותפים שהולכים אחורה חזרה עד להתחלה. טרי ריילי ניגן פראזה שאמרה בתו, "poppy no good", והפך אותה לליין של סקסופון. רייך עושה דברים דומים ובמיוחד ב Music for 18 Musicians, כשהקולות האנושיים מחקים את כלי ההקשה ומחזקים את הפולס ומתלכדים איתו תוך יצירת סדרות של התאבכויות בונות והורסות (פייזינג) עם הכלים. ביצירות ווקאליות אחרות שלו גם הכלים מחקים את הקול האנושי, אך כאן זה פחות בא לידי ביטוי.
המשותף הוא ההתנקזות לתוך מהות הפולס - הקול, הדחף הוא הפולס, והפולס הוא צורך קיומי אנושי בשביל רייך בדיוק כמו הקול האנושי, שכל הכלים מחזיקים לו נר (ובמיוחד כלי הנשיפה). האלמנט השני הוא כמובן הפולס עצמו שמהווה עורק בכל יצירה מינימליסטית. אך מה מידת המינימליזם של Music for 18 Musicians?

אין ספק שהיצירה לא ששה, בדומה לרייך, להתקבל לנישה המינימליסטית. המינימליזם דוגל בקילוף כל אלמנט שאינו קריטי לאמירה האסתטית הפונדמנטלית. ואם בתוכן ובצורה עסקינן, אפילו It's Gonna Rain אינה מינימליסטית לגמרי.
אמנם רייך כ"כ נפעם מהאפקטים הפסיכואקוסטיים של הפייזינג כששמע את Brother Walter ולא נגע עוד ביצירה, אך הוא מצהיר שיש משמעות אישית ורטורית לגשם ולמשבר הטילים בקובה. למעשה היצירה המינימליסטית היחידה שלו לפי דעתי היא Pendulum Music המורכבת מפולס, מיקרופון שמתנדנד מול מגבר ויוצר פידבק כפייזינג, וזהו. פולס, אמצעי, תהליך, אמירה אמנותית. וזו אחת היצירות הנדירות ביותר בקאנון הביצועי של Steve Reich and Musicians.

Music for 18 Musicians היא ללא ספק אחת היצירות הפחות מינימליסטיות שלו. היא ארוכה במיוחד, כשעה, יש בה 11 אקורדים ומהלכים הרמוניים רבים, שינויי מרקם תדירים, התהליך לקח כשנתיים והיא נטולת הסגפנות של היצירות המוקדמות שלו. מחזק כריסטופר אבוט באומרו:

 

The term “minimalism” has been repudiated by just about all the composers with whom it has been associated,
Reich not least among them. Notwithstanding these disavowals, it became a convenient catch phrase for a disparate collection of music.
There is disagreement, too, concerning exactly when minimalism went maxi, but many listeners will point to the appearance, in 1978, of this recording.
According to Reich, “There is more harmonic movement in the first five minutes of Music for 18 Musicians than in any other complete work of mine to this date 1976.
It is this new element of harmonic progression, more than anything else, that rendered the minimalist appellation obsolete.

כלומר הוא מאתר את המקור של מיני הופך למקסי ביצירה הספציפית הזו.

בפוסט הבא נדון ברעיונות של ה"מינימאליסטים" בני זמננו – ביניהם טרי ריילי ולמונט יאנג, ונשווה ביניהם לבין סטיב רייך.

המאמר נכתב במסגרת קורס פרספקטיבות מוזיקליות ב- "Muzik” - בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוזיקה", בהנחיית עמית הכט.
השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות