הרשמה לניוזלטר
מידע והרשמה ל -Muzik
שם
טלפון
מייל
נושא
שלח
מאנו צ'או - חלוץ אינדי
גיל בן מאיר
| שלישי | 02.02.16 |
מאנו צ'או - חלוץ אינדי

השנה היא 1998, במצעד הפזמונים  Billboard 100 האמריקאי שולטים הGoo Goo Dolls עם להיטם הגדול Iris  , ובערך בזמן שבארה"ב הRIAA  מתעסק באיך למנוע הפצה של נגני MP3  , שלטענתם מפירים את חוקי זכויות היוצרים, משתחרר בצרפת אלבום שבעיני רבים בעולם היה אלבום פורץ דרך ויוצא מגדר הרגיל. בצרפת של סוף 1998 עסוקים בעיקר בחגיגות הזכייה במונדיאל ובתחילת יישום המטבע המשותף של אירופה, היורו, כשב6.10.1998 משתחרר האלבום Clandestino (חשאי) של Manu Chau. אירועים מרכזיים נוספים ב1998 כוללים את מלחמת קוסובו ואת הדחתו של ביל קלינטון בארה"ב.

Manu Chao נולד ב - 21.6.1961 בשם José-Manuel Thomas Arthur Chao Ortega בפאריז להורים ספרדים, אביו מגליסיה ואמו מחבל הבאסקים. הוריו של מאנו היו פליטים של הדיקטטורה הפאשיסטית של פראנקו וסבו, שהיה סופר עיתונאי שעבד בחברת הטלפוניה הלאומית של ספרד וגם אופוזיציונר שפוצץ את קווי התקשורת בבילבאו לפני שיפלו לידי הדיקטטורה נידון למוות בספרד אך נמלט לצרפת. בילדותו מאנו מספר* שהיה תלמיד טוב אך תמיד נמשך לרחוב ולכנופיות, הוא למד לנגן ברכבת התחתית שהיתה "הבית ספר הכי טוב שיכול להיות למוזיקה כי תמיד צריך להיות הכי טוב כדי למשוך תשומת לב ולקבל כסף מאנשים שעוברים". לפני שיצא לקריירת סולו הקים את להקתles Hot Pants  שעשתה פאנק-רוק בהשראת הקלאש ואת הלהקה שבזכותה זכה להצלחה מסחרית ראשונית Mano Negra. את מאנו נגרה הקים יחד עם בן דודו, Santiago Casariego, ואחיו, Antoine Chao, ועוד קבוצה של מוזיקאי רחוב אותם פגש כשניגן במטרו בפאריז. השם מאנו נגרה או היד השחורה נבחר בהשראת ארגון מחתרת ספרדי שלחם בדיקטטורה של פראנקו בספרד. מתחילת הדרך הלהקה התנהלה כקולקטיב בניהול עצמי, דבר שהשפיע רבות על מאנו, שגדל בבית שהיה מעמודי התווך של השמאל הראדיקלי הספרדי. לאורך הזמן מאנו נגרה מוציאה אלבומים שצוברים קהל מעריצים גדול באירופה ובדרום אמריקה אך לא בצפונה, דבר שמוביל את הלהקה לסיבובי הופעות ארוכים לאורכה ולרוחבה של יבשת דרום אמריקה, ובמיוחד ל2 סיבובי הופעות מפורסמים שהשפיעו עליו: סיבוב הופעות בספינה יחד עם מופע קרקס ותיאטרון, במימון משרד התרבות הצרפתי שכלל עצירה של כשבועיים בכל עיר נמל גדולה בחוף האטלנטי והפסיפי של דרום אמריקה, וסיבוב נוסף שתועד בספרו של אביו של מאנו, הסופר והעיתונאי Ramon Chao, Un Tren de Hielo y Fuego Mano Negra en Colombia:,  שמספר על סיבוב הופעות של מנו נגרה ו- the French Lovers, להקה נוספת של מאנו, בליווי שחקנים ולוליינים שנע ברכבת משוחזרת שנבנתה על ידי האומנים המשתתפים בקולומביה שסועת המלחמות של תחילת שנות ה - 90, שנים בהן קולומביה היתה קרועה ממלחמות אזרחים וסחר בסמים. בספר ראמון צ'או כותב על האווירה והקשיים בהם נתקלו ובמיוחד על העובדה שבכל מקום שהרכבת הגיעה אליו פסקה הלחימה והמוזיקה פשוט איחדה את האנשים וגרמה להם לשכוח.

הנקודה בה שיחרר מאנו צ'או את אלבום הסולו הראשון שלו, Clandestino, היתה נקודת שפל בקריירה המוזיקלית שלו, ההרכב אותו הוביל, Mano Negra, התפורר לאחר שנים של שחיקה בהופעות בתנאים לא תנאים ברחבי העולם. מאנו צ'או החל ביצירת האלבום כטיפול עצמי, מעין פרידה מהקריירה המוזיקלית שלו בזמן שהוא מחפש תחום בו יוכל לעסוק וממנו להתפרנס. בעיניו לא היה סיכוי שיוכל להגיע ל10000 איש, שלא לדבר על מיליונים. זמן קצר לפני צאת האלבום אומר מאנו:"אני הולך למקום אחר, ואני הולך בלי הגיטרה שלי"*. הי ומיקום היצירה -ינוno יצירה האקלקטית והמגוונת, שפונה למגוון רב של ז'אנרים ותתי ז'אנרים ויוצרת מעין עולם צלילי עשיר משל עצמה, מלא שכבות של סאונדים שונים החל מסאונד-ביטים של חצי שנייה ועד לסימפולים שלמים של נאומים וקטעים מסרטים, נוצרה משירים, קטעים, ושיתופי פעולה שאסף בדרכו באמריקה הלטינית. Clandestino  הוקלט מסביב לעולם ונערך על ידי המפיק Renaud Letang באולפני פרבר בפאריז. האלבום מכר כ-5 מיליון עותקים, מתוכם 2 מליון בצרפת לבדה, הוכתר ע"י מגזין רולינג סטונס הצרפתי כאלבום מספר 67 בכל הזמנים(מתוך 100), ופרץ את הדרך של מאנו צ'או לתוך המיינסטרים העולמי. מאנו צ'או כאמן עצמאי וחתרני משמש כבמה לסגנונות מוזיקליים שונים וכפה לאין ספור אנשים מדוכאים ברחבי העולם. הקונספט הוא סוג של תחנת רדיו פיראטית שמשדרת סיפורים ממדינות שונות במרכז אמריקה ואירופה, סיפורים על מהגרים, פוליטיקה, ותרבות שוליים. באלבום משולבים קטעים של סובקומנדנטה מרקוס, דובר המחתרת הזפטיסטית בדרום מקסיקו, והוא מלא במסרים פוליטיים סוציאליסטים ומקרסיסטים. מאנו צ'או מקדם אמנים לא מוכרים רבים ממדינות כמו מקסיקו, ארגנטינה, וברזיל, וכחלק מהאג'נדה שלו הוא המצרף אותם אליו לקולקטיב הנקרא Radio Bemba Sound System אבל מנגד יש שטוענים שצ'או גנב והעתיק הרבה מהיצירות שלו מאמנים שפגש בדרך ולא הביעו את רשותם להיכלל באלבום.



הצגת הטענה

בעבודת המחקר אאסוק בטענה ששיטת איסוף החומרים וההפקה של האלבוםClandestino  של מאנו צ'או פורצת דרך ומקדימה את זמנה, ע"י בחינת ראיונות ומאמרים על מאנו צ'או והמפיק רנו לטנג כמו גם בחינת הציוד בו השתמש צ'או בזמן יצירת החומרים כאחד מראשוני אמני ה-"אינדי", שסולל את הדרך לצורת העבודה באולפן הביתי בימינו ולצורת העבודה בדרכים וכחלק מהסביבה בה אמן יוצר.

באופן אישי, אני נמשך לטענה הזו ולמאנו צ'או בכלל כי כילד וגם היום תמיד הרגשתי כ"אזרח העולם" ומה שהביא אותי למוזיקה הוא הרצון לצאת ולנדוד ממקום למקום, להכיר תרבויות חדשות ולאחד אנשים. אני רוצה להבין איך מאנו צ'או הצליח להקליט אלבום מסביב לעולם כדי שאוכל לעשות משהו דומה בעתיד.



סקירה

José-Manuel Thomas Arthur Chao Ortega, נולד ב21.6.1961 בפאריז, צרפת, החל את דרכו המוזיקלית עם אביו שלימד אותו לנגן בפסנתר אבל עד מהרה נטש אותו לטובת הגיטרה. יש לו אח אחד קטן, Antoine Chao, נגן חצוצרה, ובן דוד בשם Santiago Casariego, מתופף, איתם הקים מאוחר יותר את להקת Mano Negra. בילדותו למד בקונסרבטוריון השכונתי ובגיל 18 פנה לעסוק במוזיקה בצורה מלאה. מאנו הושפע מאוד מסגנונות שונים ורבים החל מBola de Nieve  הקובני, דרך הקלאש והראמונס ועד Berurier Noir, להקת פאנק-רוק צרפתית ראדיקלית. להקתו המצליחה Mano Negra נעה בין סקא, היפ-הופ, רוקאבילי, Fאנק, ובעיקר Pאנק, והיתה במשך מספר שנים להקת הרוק האלטרנטיבי המובילה בצרפת. הלהקה התקיימה בין1988 עד 1994 שבה שוחרר האלבום האחרון שלהם, Casa Babylon שבמידה מסויימת רומז על האלבומים הבאים של מאנו צ'או בסגנונו האקלקטי ומלא הסימפולים. בשנה בה יצא Casa Babylon, הלהקה התפרקה בעקבות הטורים האינטנסיביים שלה בדרום אמריקה ובמיוחד בקולומביה מוכת המלחמות.

 בין 1994 ל1998 שנת היציאה של קלנדסטינו, מאנו מטייל ברחבי אירופה, אפריקה, דרום ומרכז אמריקה, מופיע, גר בברזיל, מתחתן, ובעיקר מחפש את עצמו ומקליט על ציוד נייד כל מה שהוא רק יכול. הכיוון בו נע מאנו צ'או אחרי מאנו נגרה היה לאיזור ה- Hardcore Techno, אבל תודות לטעות שעשה המפיק שלו רנו לטאנג, שמחקה את מקצבים האלקטרוניים ותפקידי הבאס, גילו מאנו ורנו שהשירים יכולים להשמע יותר טוב עם קצב רך יותר, וכך קלנדסטינו הגיע לסגנון הרוק/פופ/רגאי/סקא שלו. לאחר קלנדסטינו מאנו צ'או המשיך לפרוייקטים מצליחים ומעניינים, האלבום הבא שלו Proxima Estacion....Esperanza (התחנה הבאה תקווה) מצליח אפילו יותר מקלנדסטינו וממשיך את הקו שהתחיל. פרוייקטים מעניינים נוספים שמוציא מאנו צ'או הם Radio Bemba Sound System  שהוא אלבום לייב שמחבר את השירים של קריירת הסולו של מאנו עם האנרגיה של מאנו נגרה בהופעות חיות וViva La Colifata אלבום שמוקלט ומבוצע כולו ע"י חולי נפש המאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי בבואנוס איירס. בנוסף משחרר מאנו גם אלבומי אולפן Sibérie m'était contéee (משחק מילים בצרפתית - סיפורים מסיביר וגם אם ברי היה מספר -פרודיה על סוג כותרות נפוץ בצרפתית) ב2004 ו-La Radiolina(רדיו קטן באיטלקית) ב - 2007.

manu chaomanu chao

ניתוח האלבום

מהרגע הראשון שמתחיל השיר הראשון באלבום הזה אפשר להרגיש שהוא שונה. סאונד של אוירה מסרט, מחליפים תחנה ו... צהלת סוס?!. צוללים לעולם צלילים עשיר וייחודי למאנו צ'או, לפעמים רק מאנו והגיטרה ולפעמים להקה שלמה שמלווה בסימפולים של צלילים וסצנות מסרטים, ומאנו עצמו אומר על זה שהוא תמיד עושה כמה דברים במקביל ולכן לשמוע מילים מדוברות מאחורי המוסיקה זה מה שקורה לו כל הזמן. בין הסימפולים גם נאומים של אדם בשם סובקומנדנטה(סגן המפקד) מרכוס, דובר המחרתרת הזאפטיסטית של המורדים ממחוז צ'יאפס שמנסים כבר שנים לזכות בהגדרה עצמית ובאוטונומיה, זהו חלק ביצירה של מאנו צ'או שלוקח אחריות ומנסה לשנות את העולם. מוטיב נוסף ביצירה של מאנו צ'או הוא עיבוד מחדש      ( Bongo Bongהוא שיר של מאנו נגרה), סימפול עצמי, מוטיבים מוזיקליים חוזרים(Bongo Bong  יחד עם Je Ne T'aime Plus), ומוטיבים סונוריים חוזרים(צלילי גיטרה מסויימים, סירנות, קוד מורס). המוטיב המוזיקלי כל כך משמעותי שהוא נמשך אפילו בין אלבומים שונים של מאנו צ'או. הדוגמה המוכרת ביותר היא הליווי של Bongo Bong שנמצא בסך הכל ב5 שירים ברפרטואר של מאנו, ו- Dans Mon Jardin מהאלבום Siberie M'Etait Conteee. גם במבט לאחור אנחנו רואים שהעולם הצלילי של מאנו הוא המשך ישיר למאנו נגרה, שצלילי הסירנה באלבום מגיעים מהאלבומים שלהם. מעל לכל באלבום האווירה מבחינת סאונד היא של מסיבה, כמו שכתב ניר הדס בביקורת על האלבום Proxima Estacion...Esperanza, "מעביר את הבאסה בסבבה".

המילים של מאנו צ'או בדרך כלל מספרות סיפורים של אנשים פשוטים, עובדים, מהגרים לא חוקיים, חרדה, כאב, פחד, ומעל לכל תקוות חלומות ושאיפה לעולם יפה יותר ושוויוני יותר לאנשים המדוכאים ברחבי העולם, מאנו גם אומר ששם האלבום קלאנדסטינו, חשאי/לא חוקי, מוקדש לכל המהגרים הלא חוקיים ברחבי העולם שלא יכולים לחצות גבולות בקלות כמוהו ובגלל המוזיקה העליזה התחושה היא שהכל טבול בעצב המתוק של החיים. דבר נוסף שמאפיין מאוד את היצירה של מאנו צ'או היא הרב תרבותיות, והשימוש בשפות שונות(באלבום שירים ב4 שפות), מבחינתו הכל קשור להשראה של הרגע והמקום, שיר יכול לבוא בכל שפה, והוא תמיד מקליט רעיון כשהוא הכי טרי שיש*, יותר מזה, כשמאנו ורנו לטאנג, המפיק השותף באלבום, יושבים כדי להרכיב את האלבום מחתיכות של הקלטות מכל העולם, מאנו כותב עוד שירים שיושבים על אותה מנגינה.

מבחינה הפקתית, האלבום הזה הוא סוג של חייזר, ערבוב של סגנונות מכל הבא ליד, עם הקשרים לוגיים עדינים בינו לבין עצמו, מלא במקצבים מעניינים אבל חסר ביטים במובן המסורתי, ומאנו גם מסביר את זה בזה שכשהוא הקליט בדרכים הוא היה משתמש בגיטרה ככלי הקשה ולא בתופים. האולפן הביתי של מאנו הוא בעצם מזוודה שיש בה מיקסר Fostex DMT 8, מיקסר דיגיטלי 8 ערוצים פשוט יחסית שיוצר בשנות ה90, קסטות DAT, אוזניות, כמה מיקרופונים ו...זהו! . זה אולפן שמותאם לדרכים, ובעבודה על האלבום מאנו מספר שהוא היה מקליט על קליק להקה בפאבלה בברזיל ולאחר מכן מג'מג'ם על הקטע עם מוזיקאים ממקסיקו ומקליט שירה עם ילדים מאפריקה. לדעתי חלק מהסיבה שהסאונד של האלבום בסופו של דבר הוא סאונד טוב, אם כי מאוד לא רגיל, היא בזכות המפיק רנו לטאנג, לטאנג הוא מהנדס סאונד צרפתי שעבד עם האמנים הכי גדולים בצרפת וגם עם אמנים גדולים מכל העולם(פיטר גבריאל, סטינג, פרינס ועוד*) עוד מהימים שהיה מתלמד באולפן של גיום טל בפאריז(אולפן צרפתי נחשב בשנות ה90 המוקדמות), לטאנג אומר על עצמו שהוא עובד בדרך ה"אולד פאשן", ממקסס על קונסולה אנלוגית עם קצת שימוש בתוכנת Pro Tools. נקודה חשובה נוספת מבחינה הפקתית היא הרצף וההמשכיות בין כל שיר, כל שיר מכין את השיר הבא באלבום והופך אותו ליצירה שלמה. בעולם שבו יש פחות ופחות סבלנות לאלבומים שלמים ולשירים ארוכים זה נהדר לראות יצירה שקשה מאוד לפרק אותה לחלקים נפרדים, מעין מסע של מהגר שאף פעם לא מגיע ליעד.

השיר Welcome to Tijuana הוא אחד השירים החשובים באלבום, מאנו מתאר בו במרירות את עיירת הגבול טיחואנה במקסיקו, עיר שהיא התגלמות של כל מה שמעוות בגבול ארה"ב-מקסיקו. מצד אחד, מגרש משחקים לתיירים אמריקאים שיכולים להשיג מה כל מה שכסף יכול לקנות שם, סמים, זונות, אלכוהול, ומסיבות פרועות, כל זה במרחק של כחצי שעה מהעיר האמרקאית המשגשגת San Diego, ומצד שני למקסיקנים העיירה מייצגת שער כניסה לארה"ב העשירה. בטיחואנה ובכלל בצפון מקסיקו יש מונח שנקרא Coyote(זאב ערבות), הקיוטי הם כנופיות מבריחים שמעבירים בגבול הפרוץ בין ארה"ב ומקסיקו כל דבר, החל מסחורות מוברחות, דרך כלי נשק וסמים וכלה באנשים. מיותר לציין שהקיוטי הם עבריינים שמנצלים את הכרותם עם האיזור כדי לגבות סכומי כסף עצומים ממהגרים בלתי חוקיים שכל רצונם הוא להגיע לארה"ב כדי לעבוד בעבודות הכי קשות, בשכר הכי נמוך, בלי יכולת להתלונן, כי בארה"ב הם מרוויחים הרבה הרבה יותר ממה שירוויחו בארצם ואולי ככה יוכלו לתת למשפחותיהם עתיד טוב יותר. בשיר ישנו גם נאום של סובקומנדנטה מרכוס(דמות מחתרתית מומצאת, דובר המחתרת) שמציג את דרישותיהם של המורדים הזאפאטיסיטים ממחוז צ'יאפס במקסיקו, הזאפאטיסטים, שנקראים על שם מנהיגם אמיליאנו זאפאטה(1879-1919, מהפכן מקסיקני, מנהיג פוליטי וצבאי שידוע בזכות הרפורמה האגררית שהנהיג במקסיקו*),הם איכרים מקסיקנים צאצאי המאיה, הדוגלים בסוציאליזם ליברטריאני, מתנגדים לגלובליזציה, ונחושים לזכות באוטונומיה, לשמור על אדמותיהם, ויותר מכל להאבק על זכויות התושבים הילידים של מקסיקו מול הממשלה(שבעניהם היא המשך של השלטון הקולוניאליסטי). השיר גם מבוסס קלות על שירם המפורסם של The Champs מ 1958, Tequila, מעין פארודיה מרירה, כי בשביל האמריקאי הממוצע השיר Tequila מסמל חופשות במקסיקו ומרגריטות. מבחינת סאונד, השיר הוא אחד השירים האפלים באלבום, עם סיפולים של קטעים מסרט מערבונים ורוחות נושבות שמזכירות את המדבריות של צפון מקסיקו ולמרות הכל נשמרת בו אווירה של סוג של קנבל משוגע.

השיר הפותח, Clandestino, מדבר על אחת הבעיות הבוערות של המאה האחרונה, ההגירה. בשיר מספר מאנו על הקשיים שעוברים המהגרים במסע מאפריקה לאירופה, על היחס המתעלם של הציבור בכל מדינה אל המהגרים, שהרי הם לא חלק מהשיח לרוב, עובדים בעבודות הכי קשות בתנאים הכי גרועים והם אנשים שקופים, שלא זוכים ליחס במקרה הטוב ומופלים לרעה במקרה הרע, ועל היחס של הרשויות אליהם, שמתייחסות אליהם כפושעים מפירי חוק מסוכנים שיש לעצור ולגרש ושאין שום סיכוי לתת להם שירותים אזרחיים בסיסיים כשבסך הכל הם אנשים פשוטים שרוצים להתפרנס ולתת לילדיהם עתיד טוב יותר. אבל זה רק רובד אחד של השיר כי ההגשה והסאונד הם עליזים וקליטים, ומאנו צ'או נותן לך "להנות מהבאסה בסבבה". אפשר להניח שהשיר הוקלט בחלקים שונים של העולם בגלל אווירת הlo-fi של הסאונד ואפשר ממש לדמיין את המהגרים שמדברים בשפות שונות: ערבית, צרפתית, וספרדית הן השפות שהצלחתי לזהות.

בשיר Malegria, הלחם של Mal (רע) ו Alegria(שמחה), מילה שהמציא מאנו צ'או, מדבר מאנו על "השמחה העצובה שאתה מרגיש כשהאשה שאתה אוהב חווה אירוע משמח ואתה לא יכול להיות לצדה, או כשאדם קרוב נפטר אך אתה יודע שהוא כבר לא סובל, שום דבר לא מרגיש בסדר, אבל זה הכי טוב שיכול להיות בהתחשב בנסיבות, ובבחירות שעשית. בעיני זה שיר מפתח באלבום כי הוא מביא לשיא את התחושה המרירה מתוקה שיש לאורך כל האלבום. אחד הדברים המעניינים שקורים בהאזנה לאלבום הוא שלרוב המאזין לא מבין המילים, או מבין רק חלק ולכן המוזיקה יכולה לשטות בנו ולגרום לנו לחשוב שמדובר בשיר שמח כשהוא עצוב, לדעתי זה מתקשר לדכאון העמוק שמאנו מספר עליו בשנים 1994-1997, שנים לא קלות עבורו בהן היה קרוב יותר מפעם אחת לשים קץ לחייו*. הוא גם מספר על מפגש עם פרה בבר בפאבלה בריו דה ז'נרו שהצילה את חייו, לדבריו, הוא ראה בעיני הפרה שלווה עמוקה שגרמה לו להבין את העולם טוב יותר ולצאת מהדכאון, הוא גם מספר שאחרי המפגש עם הפרה הוא הבין למה היא קדושה בעיני ההינדים.

חלק מרכזי נוסף באלבום ובכלל ביצירה של מאנו צ'או הוא העטיפה והסגנון הייחודי/ילדותי של מאנו. באלבום הזה הוא עוד לא מוצא את הסגנון הייחודי לו,  שיעצב בעתיד יחד עם המעצב הגרפי הפולני ישק ווזניאק, אבל הוא בהחלט מביא סגנון שונה לאומנות הויזואלית באלבום, סגנון ששואב מאלבומים של Mano Negra ובמיוחד Casa Babylon אבל בצורה מעודנת ומאופקת הרבה יותר.

manu chao

סיכום

בעיני האלבום הוא יצירת מופת שאין הרבה שמשתוות אליה, הוא מקורי, בועט, מעביר מסרים פוליטיים חשובים, מעורר מחשבה, מבדר, משמח אבל חסר לו את השיוף שהאלבום הבא של מאנו צ'או(Proxima Estacion....Esperanza) יגיע אליו. אני חושב שמאז שלמדתי ספרדית במהלך 2012 שמעתי את האלבום הזה מאות אם לא אלפי פעמים וזה אומר הרבה. מעבר להרבה תחכום נסתר שיש פה מאחורי הסאונדים והמילים, יש פה הרבה הרבה הרגשה של כיף ותשוקה למוזיקה, גם היום האלבום יכול בקלות להשמע חדשני ומעניין בעיני. באיזה שהוא מקום אני חושב שהיצירה לא היתה מתפרסמת ומגיעה להרבה אנשים אם מאנו לא היה כבר אמן מוכר בזמן יציאת האלבום וזה חבל בעיני, אבל מצד שני האלבום הוא מבשר של 2 תופעות חשובות שקורות הרבה בימינו ומנסים להגיע אליהן במוזיקה: ויראליות ואינדי. האלבום לא נהיה מצליח ביום אחד, והעובדה שמדונה השתמשה בשיר בפסקול הסרט "הדבר הטוב הבא" בהחלט עזרה לו, אבל בזמן שהוא יצא הוא היה בעיקר אלבום שהתגנב אל המצעדים. אינדי הוא ז'אנר/מושג הפקתי שהתעצב בשנות ה1980 אבל זכה לפופולריות רק בתחילת שנות ה2000, האלבום קלנדסטינו בהחלט יכול להחשב מראשוני ההצלחות של האינדי העולמי.

היה לי קשה להגיע לחומרים ולנתח את האלבום גם מפני שהוא אחד האלבומים שאני הכי מתחבר אליהם בשנים האחרונות וגם בגלל מחסום השפות שיש בו וההבנה שלי אותן. בנוסף אלבומים כאלה נותנים מצד אחד אמונה שכל אחד יכול להצליח ומצד שני גם מאנו צ'או אומר שהיה לו הרבה הרבה מזל.

בסופו של דבר, ההערכה שלי לאלבום רק גדלה מאז התחלתי לחקור אותו כי התחלתי להבין מה עוד עומד מאחורי מאנו צ'או מעבר למוזיקה מעניינת, מי הוא כאדם, מה הוא מנסה לייצג, איך הוא חקר את התרבויות של דרום אמריקה ואפריקה והגעתי למסקנה שאם יש מישהו שמגלם בתוכו שני מוזיקאים ענקיים, בוב מארלי וג'ון לנון, אז מאנו צ'או הוא האיש.

manu chao



  פוסטים קשורים   
השאירו תגובה

לחצו על הכפתור על מנת להכנס באמצעות הפייסבוק שלכם בכדי להשאיר תגובה

Connect

לפוסט זה יש 0 תגובות