גיל סמטנה, מהו שיר טוב? – חדשות מוזיקה
חפש
מלאו פרטים
וניצור איתכם קשר בהקדם
שלח
הצטרפו אלינו
 width=

 
עמוד הבית    חדשות    גיל סמטנה, מהו שיר טוב?

גיל סמטנה, מהו שיר טוב?

  גיל סמטנה הוא מפיק מוערך וותיק שעבד בין היתר עם אהוד בנאי, רמי פורטיס, אביתר בנאי וורד קלפטר. גיל הצטרף השנה לצוות ההוראה של Muzik כמדריך להפקה. כמי שצמח למקצוע בתקופה בה רק התחילו להבין את חשיבות ההפקה בארץ, גיל נע כמפיק וכמוזיקאי בין הערכה למסורת ולגישות קלאסיות להפקה ולנגינה לבין התשוקה התמידית להתנסות ולחידוש יצירתי ומקצועי. כמוזיקאי עם אהבה לטכנולוגיה ועם רקע בסאונד גיל שולט בהיבטים הטכנולוגיים והמוזיקליים של ההפקה ורואה בשניהם חלק בלתי נפרד מארגז הכלים של המפיק והיוצר העכשווי.


איך בעצם הפכת למפיק מוזיקלי?
גדלתי בגבעתיים. אבי מהנדס ומגיל צעיר למדתי לקרוא חוברות הוראות ולבנות ולפרק שעונים דיגיטליים ומכשירי רדיו. מבחינה מוזיקלית נחשפתי בבית דרך אחותי לבוב דילן והחיפושיות אבל גם לאמנים יותר אלטרנטיביים כמו לו ריד, ג'ון קייל, בריאן אינו, דייויד בואי ודרך אבא שלי למוזיקה קלאסית, במיוחד מוזיקה ווקאלית ואופרות וכן מוזיקת עולם. בתיכון הכרתי את אבי בללי שהמליץ לי להתחיל לנגן. התחלתי לנגן גיטרה אבל די מהר עברתי לבס כשלהרכב שהקמנו אני ואורן קפלן לא היה בסיסט. היינו הרכב יוצא דופן. לא ניגנו קאברים. כתבנו שירים מקוריים בהשראת להקות כמו Joy Division. לא למדתי מוזיקה עד אז וניגנתי משמיעה בלבד ומלימוד עצמי.
בין התיכון לגיוס קראתי בעיתון הרוק ״ווליום״ (שניצן זעירא הוציא לאור בזמנו) שללהקת ז'אן קונפליקט-(שהכרתי כאשר הם חיממו את להקת Tuxedomoon בהופעה בקולנוע דן),יש אולפן בשם די בי. בשדרות חן בתל אביב- זה היה הגלגול הראשון של אולפני די בי. שהקים רונן בן-טל. הגעתי למקום והתקבלתי לעבוד שם כעוזר טכנאי. במקביל התקבלתי בצבא לגלי צה״ל כטכנאי שידור והתמקצעתי בעבודת אולפן. בדי.בי. למדתי מהתבוננות באנשים כמו איתן גדרון, (הבסיסט של להקת תמוז, מפיק ייחודי שאני מאוד מעריך שהפיק בין היתר את אריאל זילבר ואלון אולארצ׳יק) וגם ברמי קליינשטיין שהביא איתו מארצות הברית ידע והסתכלות שיטתית על הפקה. די בי היה אז האולפן הכי חם למוזיקה אלטרנטיבית ומשך אליו גם אומנים בתחילת דרכם. כך הכרתי את אהוד בנאי שעובד אפרת הפיק לו את הסינגל הראשון שלו. מאוחר יותר החלפתי את עובד כבסיסט של אהוד וניגנתי באלבום הבכורה שלו, ‘אהוד בנאי והפליטים'. כשהתחלנו להופיע, (גם במסגרת המחזמר מאמי), הבנתי שיותר מעניין אותי לנגן מאשר לעבוד כטכנאי. המשכתי לנגן עם אהוד, עם פורטיסחרוף ועם להקת אלגנט שהקמתי יחד עם אורן קפלן ואלברט סופר והתחלתי להתעניין בהפקה מוזיקלית- הפקתי את קסטת הבכורה של להקת אפור גשום. למדתי מ-יוסי אלפנט שהפיק את אלבום הבכורה של אהוד על סגנון וטיפוח של טעם מוזיקלי, על חוסר התפשרות ויחס רציני למקצוע. מהעבודה עם ברי סחרוף ופורטיס למדתי על שבירת מוסכמות, על דמיון בעיבוד, וגם לא לחשוב יותר מידי.
בתחילת שנות התשעים הרגשתי שאני צריך ורוצה ידע. התחלתי ללמוד קונטרבס עם אלי מגן (שגם התחיל את דרכו ברוק, עם להקת אחרית הימים, ואז הלך לכיוון הקלאסי והג׳אז והפך לקונטרבסיסט מוביל). אלי נתן לי השראה ודרכו נכנסתי לעולם המוזיקה הקלאסית. ניגנתי ב״פילהרמונית הצעירה״ ולמדתי באקדמיה ע״ש רובין בת״א וכעבור שנה החלטתי לנסוע לברלין על מנת ללמוד אצל נגן הקונטרבס הראשי של הפילהרמונית של ברליןProf. Zepperitz. התקבלתי לאקדמיה לאומנויות של ברלין ועברתי תקופת לימודים אינטנסיבית מאוד אבל ברמה גבוהה ועם גישה רצינית למוזיקה שנתנה לי המון מוטיבציה. התקדמתי הרבה. ב-1996, בעקבות אודישן מוצלח, התקבלתי כנגן בתזמורת הסימפונית ראשל״צ (שהיא גם תזמורת האופרה הישראלית החדשה בת״א). חזרתי לארץ והשלמתי את התואר בברלין תוך כדי עבודתי בתזמורת. היה משהו יציב וקבוע באורח החיים של נגן תזמורת. זה מקום עבודה מסודר והכל קבוע וכתוב מראש. בתקופה זו התחלתי להתעניין גם בתוכנות הקלטה על מחשב שהחלו לתפוס תאוצה. קניתי תוכנת Cubase עם סמפלר של EMU והתחלתי לכתוב קטעים משלי. לבחינת הגמר שלי בקונטרבס בברלין הלחנתי יצירה משלי לקונטרבס וויולה. כתבתי אותה על המחשב וביצעתי אותה בקונטרבס יחד עם נגן ויולה. הבנתי את הכוח הטמון במחשב ככלי עבודה מוזיקלי. התחלתי לשלב את הידע שלי בעבודת אולפן ובהפקת שירי רוק עם הטכנולוגיה החדשה. הפקתי אלבום לזוגתי לשעבר ורד קלפטר ואחר כך ליעל לוי. אחרי חמש שנים בתזמורת החלטתי לעזוב. הרגשתי שאני זקוק לחופש יצירתי גדול יותר וכן רציתי להיות מעורב בעשיית מוזיקה מקורית כאן ועכשיו, מתוך המציאות בה אני חי. הנגינה בתזמורת חידדה לי את האוזן, את הרגישות וההקשבה ההדדית בנגינה וכמובן היוותה לי גם בית ספר בתזמור. לשבת בתוך תזמורת של עוד שבעים איש ולנגן סימפוניה של ברהמס על הקונטרבס זו בהחלט חוויה מרגשת ומבחינתי זה גם היה הישג אישי חשוב.  


מה הגישה שלך להפקה?
מעולם הנגינה הקלאסי למדתי המון: הפקת הצליל באה בעיקר מהנגינה- אין הגברה או אפקטים ולכן אנחנו מפתחים דמיון בצליל. כלומר כיצד אנחנו מדמיינים בראש את הצליל שאנחנו מפיקים? כיצד ננגן על הכלי שלנו על מנת להפיק את הצליל שיש לנו בדמיון?- הכל בידיים ובאוזן ובלב. למדתי שגם מלחינים קלאסיים כמו ורדי או מוצרט עסקו הרבה בכתיבת מוזיקה מתקשרת, פופולארית, שלמרות שהיא מתוחכמת היא נשמעת קליטה ומלודית ברובה. גם לדעת להקשיב לשאר הנגנים שמסביבך ולהתאים את נגינתך לשאר החלקים ב״פאזל״ המוזיקלי זו מיומנות שכדאי להבין.  
הפקה טובה מתחילה משיר טוב, זה היסוד, שיר שאפשר לנגן גם על גיטרה או פסנתר לבד והוא עובד. גם אם השיר נכתב מתוך גישה אחרת (למשל על גבי לופים ודגימות)- תמיד אציע לאמן/נית ליצור גרסא מופשטת של השיר על מנת להבין מה המבנה, ההרמוניה ובעיקר המלודיה והמילים. אם השיר מרגש ב״גרסת הקומזיץ״ שלו (כלומר רק בליווי גיטרה וכו׳) רוב הסיכויים שהעיבוד וההפקה רק יתרמו לחיזוק האמירה והרגשות אליהם התכוונו. לכן אני אוהב לקחת את הזמן בתחילת התהליך, לנגן את השיר, לבצע אותו, לחוש אותו בגלל העדר הסיבוך של עוד כלים וגורמים. אני מוצא שבדרך זו אפשר לבדוק כל שינוי שרוצים במהירות ובקלות. בשלב הראשון אני עובד רק עם מיקרופון אחד ומעט מאוד אמצעים טכניים. אני שולח הקלטות של הסשן הראשון הזה לאמנים והם מעכלים ובודקים עוד אפשרויות שאותן מקליטים עד שאני מגיע למקום בו אנחנו מרגישים שאפשר להתחיל להוסיף כלים ולהתחיל עם העיבוד. כאשר שיר מגיע למקום הזה, תהליך ההקלטות וההפקה הוא מהיר וממוקד יותר, כי אנחנו יודעים כבר מה אנחנו רוצים מהשיר. בדרך כלל אני מתחיל מתכנות תופים או לופים. בזמן האחרון אני משתמש בעיקר בדגימות שלי שהקלטתי בעצמי ובונה מהן את הלופים. אני מקדיש המון זמן לשירה וקולות כי זה מבחינתי הדבר החשוב ביותר בשיר. בהדרגה אני נכנס לפרטים הקטנים ביותר של העיבוד ומשתדל שכל הסאונדים יהיו בדיוק מה שאנחנו רוצים, אבל יחד עם זאת אני תמיד שומר על מבט מרחוק, כלומר איך השיר נשמע בכלליותו. לפעמים ההתעסקות בפרטים הקטנים יכולה להסיח את הדעת מהכוון הנכון לשיר, לכן חשוב לשמור על מבט כולל.


מיהו המפיק המוזיקלי שאתה מעריך ביותר?
התלבטות... כמפיק מייצג אני יכול לבחור בריק רובין האמריקאי, שהפיק בין היתר את להקת System Of A Down, את ה-Red Hot Chili Peppers, את ה-Beastie Boys, את Johny Cash ורבים נוספים.
בחרתי ברובין מכיוון שהוא מפיק שעוסק במהות של השיר, איך לגרום לו להישמע טוב בלי שום טוויסט או התחכמות. הגעתי אליו דרך האלבום Toxicity של System Of A Down דווקא (2001). מה שאהבתי באלבום זה שלמרות שהוא קיצוני התפקידים פשוטים והפקת הקול חמה ויפה. זה אלבום שיש בו חלל ועומק למרות שהוא מבוסס רק על גיטרה, בס ותופים. מה שרובין עושה זה לחפש ולהוציא את האוטנטיות של האמנים, הוא מקלף את השכבות שהיוצרים אוהבים להסתתר מאחוריהן. באלבומים שהוא מפיק אתה לא שומע הרבה כלים, אבל אפשר לשמוע את האופי של כל נגן. יש פשטות ותחושה של חלל.
בהפקות שלו רובין יודע להביא את האמנים, גם את הקיצוניים שביניהם, לביצועים ושירים עם עומק ורגש, כמו בסיפור מפורסם על איך הוא גרם לאנטוני קידיס, הזמר של Red Hot Chili Peppers לכתוב ולבצע את השיר Under The Bridge, שהווה שינוי כוון מוצלח מאוד ללהקה. גם ב-Toxicity, למרות כל הרעש, השירה ממוקדת ויש בה עומק. בראיון איתו רובין אומר שמה שמבדיל בינו לבין מפיקים אחרים זה הטעם. הוא לא כותב, לא מנגן, לא טכנאי סאונד, אבל הוא יודע להוציא מאמנים את המיטב שבהם. רובין מעדיף להקליט עם כלים אנלוגיים, לחשוב היטב איפה הוא מקליט, מה האיכות של חדר או חלל מסוים? הוא יודע ליצור אווירה. לטעמי הוא גם יודע לשלב נכון בין הישן לחדש. הוא מבין את הכוח של שניהם, כי הוא עוסק ב-source של הדברים, להוציא החוצה את הרגשות שלאו דווקא קשורים לאופנה כזו או אחרת. דוגמא טובה לכך הם חמשת אלבומי המופת שהפיק ל-Johny Cash

מה המשמעות שאתה מייחס לציוד ולטכנולוגיה בתהליך ההפקה?

הציוד נותן חופש ואפשרויות. אנשים חושבים שטכנולוגיה זה משהו שהתחיל אתמול, אבל כבר מלחינים כמו מוצרט ובטהובן התעניינו בחידושים טכנולוגיים. מוצרט התלהב מפסנתר המקשים הראשון (שבא במקום הצ'מבלו) והלחין לו יצירות. בטהובן כתב לקרנות עם שסתומים שהיוו בתקופתו פריצה טכנולוגית. מוזיקאים תמיד חיפשו חידושי צליל ואפשרויות, אבל לא כתחליף למוזיקה טובה, והמהות של מוזיקה טובה לא השתנתה לדעתי. שיר טוב הוא שיר טוב; הציוד רק נותן את החופש היצירתי להוציא אותו לאור בצורה מדויקת ומהירה. הציוד של היום מאפשר לך להגיע למה שאתה שומע בראש וזו התקדמות אדירה. צריך להיזהר שהחופש הזה וריבוי האפשרויות שהוא מציע לא ישתלטו על התהליך. יוצר שכלי היצירה שלו הם העכבר ותוכנת לייב אבלטון הוא יוצר שונה מאלה שיוצרים על הפסנתר או עם גיטרה. זו גישה חדשה ליצירה ומעניין אותי לחקור איך גישות מחשבה ויצירה חדשות מתחברות למהות המוזיקה שהם מבחינתי הרגש וההבעה.


מה אתה מחפש באמן שאתה מפיק?
חיבור אמנותי, אני מתחיל מהמילים, במוזיקה הישראלית הטקסטים מאוד חשובים, אני מחפש טקסטים שכתובים טוב, שתהיה להם אמירה, אווירה, משמעות, זה הדבר הראשון. אחר כך חשוב לי הקול של הזמר/ת. אני מתעניין בקול האנושי וכשאני שומע קול שמדבר אליי זה מעורר בי השראה. אמנים מנוסים צריך לפעמים להוציא מהקיבעון. עם אמנים צעירים צריך לגרום להם להבין כמה רחוק הם יכולים להגיע עם החומרים, איך עבודה נכונה עם שיר או תפקיד יכולה להרים אותם ולקחת אותם למקום אקספרסיווי יותר.


יש לך המלצה על אלבום שאתה שומע לאחרונה?
אני שומע הרבה את האלבום Fear Of Music של להקת Talking Heads  שהפיק בריאן אינו ב-1980. זה אלבום שגדלתי עליו, אבל עכשיו אני יכול לשמוע מה קורה שם בדיוק, מה כל כלי עושה. שום דבר באלבום הזה לא קונוונציונלי, הטקסטים הם עם עומק, הזמר אולי לא וירטואוז, אבל יש לו נוכחות וקול מרגשים. חוץ מזה אני אוהב לשמוע לאחרונה את Rammstein - להקה גרמנית עם חזות מפחידה. בגלל שאני מבין גרמנית אני נהנה להקשיב לטקסטים שלהם שהם דווקא מאוד פיוטיים וציוריים על רקע המוזיקה הכבדה.
אני מתעניין גם במוזיקה לפסקול. יש לי תזמורת וירטואלית רצינית על המחשב (Vienna Symphonic Library) ורכשתי מיומנות בהפעלתה. אני כותב את המוזיקה ב-Sibelius ומייבא את הקבצים ל-ProTools על מנת לעשות את המיקס. אני מקשיב למלחינים של סרטים כמו:Bernard Herrman, James Newton Howard או Marco Beltrami. מוזיקה לפסקול זה תחום שבו אפשר לשלב הרבה סוגי מוזיקה, אלקטרונית ,תזמורתית, רוק וכל מה שנדרש לתמונה ולרעיון הסרט. זה מאוד מרתק אותי. 
כמפיק אני עובד כרגע על אלבום עם להקת ״מרסדס בנד״- חבורת אנשים סופר מוכשרים ויצירתיים שאני מאוד נהנה לעבוד איתם. יש לנו לא מעט ויכוחים אבל כמו שבריאן אינו אומר ״אנשים שעובדים בשיתוף נוטים לקבל את ההחלטות הנכונות ביותר״- חשוב לי שהלהקה תהיה מרוצה- הרי הם אלה שחתומים על המוזיקה. אני שם על מנת לממש את החזון שלהם ולהעצים אותם מבחינה מוזיקלית.
לצעירים בתחום הייתי אומר שאנחנו חיים בתקופה מהפכנית וישנן הרבה הזדמנויות להצליח במקצוע. הטכנולוגיה והתקשורת פותחות לנו הרבה אפשרויות וזו תקופה מצוינת לעלות על הגל אבל לזכור שכמו אז כך היום- מוזיקה זה 10% כשרון ו90% עבודה קשה.

גיל סמטנה, מהו שיר טוב? – חדשות מוזיקה